בסיום גמר הגביע ב-2009, היה ברור לכולנו שתם עידן, ושייקח לא מעט זמן עד שנזכה שוב לאושר מזכייה בתואר. 14 שנה עברו מאז ודור חדש של אוהדים שלא זכה לראות את בית״ר בגדולתה. אתמול, פקעת הלחצים שהצטברו במשך כל כך הרבה זמן התפוצצה, זה קרה בקהל שפשוט רצה הרבה יותר מכל קהל אחר את התואר והיה שם מהשנייה הראשונה כדי להבהיר לשחקנים שאת החלק שלו הוא יעשה בצורה הטובה ביותר. זה קרה גם אצל השחקנים, שהחליטו שהם לא מפספסים את ההזדמנות להירשם בדפי ההיסטוריה של בית״ר ירושלים .
התואר הזה יהיה רשום על פריידי שהצליח בעזרת ביצועים משוגעים להכריע גם את החצי וגם את הגמר, על שועה שמסיים עונה ענקית ומשחק גמר שהיה מעין תמצית הביצועים שלו מהעונה האחרונה ובעיקר בעיקר על יוסי אבוקסיס, שעבורי זיכרון הילדות הכי משמעותי הוא אותו גמר גביע בשנת 1999, שבו האליל שלי מפסיד גביע ומתחתן באותו ערב. היום הוא סגר סוג של מעגל והוביל את בית״ר סוף סוף לתואר.
הערב הזה גם כלל בתוכו לא מעט רגעים הרבה פחות נעימים, התנהלות מאוד שכונתית של ההתאחדות שפרסמה פתיחת שערים ב17:30 ובפועל הם לא נפתחו עד 18:15 והותירו מאות בדוחק ובסכנה אמיתית, התנהגות מבישה של חלק גדול מהקהל שהחליט לנהוג בצורה מבזה וחסרת כבוד ולהרוס את טקס ההנפה וגם כוח אבטחה שלא העריך נכון את הצורך בהכנה והיערכות מקסימלית גם לתרחיש של ירידת הקהל לדשא.
התחושה בסוף הערב היא מעט חמוצה אבל מלאה באושר שלא ניתן למחוק אותו, משחק ענק ו-14 שנות המתנה שהגיעו לקיצם, יגרמו לחיוך להישאר על פניי עוד הרבה מאוד זמן.