עדיף למכבי חיפה שעמומון מלהיות ראש מפוחלץ על הקיר

לראשונה אי פעם, מתקיים גביע העולם במקביל למשחקים רשמיים במסגרת הכדורגל הישראלי. ולא סתם רשמיים, חצי הגמר של מונדיאל 22 מתקיים בסמוך מאוד לסיבוב ח' המשוגע של גביע המדינה. תוצאות המונדיאל עד כה מפתיעות מאוד, כמובן, ומעלות בלב פייבוריטיות ברורות חששות כבדים, פן תבואנה הסינדרלות מהליגות הנמוכות ותעשנה לנו "מרוקו".

ובכן, בהשראת האריות של רגראגי מהאטלס, לא מעט "מרוקואיות" אכן צצו ועלו להן אתמול אל עבר שמינית הגמר, וגם עטרת ראשה של מחזיקת הגביע היוצאת, הפועל באר שבע, נפלה באיצטדיון הי"א. מכבי תל אביב אף היא השקיעה דם, יזע וטעות שיפוט קשה בכדי להתקדם מעבר לאום אל פאחם, ובהתאם לכל הנסיבות, האווירה סביב המפגש באיצטדיון גרין הקריר לא שידרה רוגע.

אין מה לעשות, האיצטדיון הזה הוא כר פורה לאנטי כדורגל טהור, בטח בהתחשב בביקור העגום הקודם שלנו. אווירה רק מעט טובה יותר מהאיצטדיון בקרית שמונה, וייב מתנ"סי ועייף. לא זו בלבד, אלא שגם עלינו בהרכב מאולתר ומטולא בחסות מה שנראה כמו מכת שחין בקרב שחקנינו היקרים. כל הכוכבים והאסים פוקדים מיטת טיפולים/בקבוק חם על הראש/מרפאה להסרת עין הרע, מהחימום זה נראה כמו הרכב שיגיע למצב בתדירות של אוטובוסים לחניתה (שלוש פעמים ביום) ואף אוהד ירוק לא יכול היה להרשות לעצמו שאננות, גם אם היריבה מסובכת במאבקי תחתית בליגה השנייה.

ואכן, אשר יגורנו בא לנו, ומכבי חיפה הראתה מהרגע הראשון שהיא מתכוונת בכל מאודה לצלות לנו את הכבד טוב טוב מכל צד, וחרקה שיניים בניסיונות להבקיע את שערו של ברק לוי. צורת המשחק היתה לחוצה מאוד, הווייב הכללי היה שגם השחקנים וגם האוהדים פשוט רוצים לסיים את זה בשלום וללכת כבר הביתה. זה המשחק הראשון שראינו בו את מכבי חיפה מזה חודש, וכל מה שרצינו משריקת הפתיחה היה לדפדף אותו במינימום נזק - ולהמשיך בגלישה לרחוב הראשי של נצרת לפרק לאפה של ערבית, תרתי משמע.

ובהשראת ימים אלו, עוד גיבור של העולם הערבי הביא לנו את הגאולה המיוחלת, מוחמד אבו פאני עם שער ענק במבצע אישי (פלוס נגיעה יפה של צ'יבוטה) שקבע את ההבדל בין שתי הקבוצות בירידה למחצית. זה, והעובדה שאין VAR במשחקי סיבוב ח', כמובן, אחרת היינו יכולים לכתוב כאן טור שונה לגמרי. פנדל ברור מאוד לזכות נוף הגליל לא נשרק במחצית הראשונה, ספק אם גם במחצית השניה. עם זאת, אפשר גם לציין את ההתעלמות מהעבירה הברוטלית של קהינדה שהיתה שווה כאן אדום בוהק במיוחד. בגדול, עוד משחק עם תצוגת שיפוט רעה לתפארת, לא התברכנו בעילויים בתחום המשרוקית בישראל, מה לעשות.

המחצית השנייה הייתה באמת אירוע לא פשוט לצפייה, מעט כדורגל והמון עצבים ולחץ. נוף הגליל המשיכה להסתגר ולנסות לעקוץ, ואכן הגיעה בהתאם לתכנית המשחק שלה לשני מצבים התקף לב, שהסתיימו בלא מעט מזל בחוץ. עד לשריקת הסיום אף זכינו לראות את קבוצתנו היקרה מעבירה זמן על דגל הקרן, בגרין, מול נוף הגליל, כן כן, הכל כדי לשמוע כבר את הצלצול הגואל ולהתחיל להתכונן לחזרה לליגה.

ברמה האישית, רק מוחמד אבו פאני נהנה ממשחק טוב מאוד, והיה ראוי להיות זה שמכריע אותו. אולי אפשר לצרף אליו את ינון אליהו במשחק מלא מרץ וניסיונות התקפיים, כשהשאר לא יקחו את המשחק הזה כמאורע להתגאות בו להמשך קריירת. אין עוד מה לומר בהקשר למשחק הזה, ועדיף לומר עליו כמה שפחות. שמח שהוא נגמר ככה, שמח שהוא נגמר, נקודה.

אבל מה זה משנה - עברנו את המשחק הזה. המשוכה המייגעת הזו נצלחה, בסופו של דבר, לא גמרנו בתור ראש מפוחלץ של אריה ירוק על הקיר של ירון הוכנבוים והכותרות הסנסציוניות יגיעו ממקומות אחרים. משחק רע, משעמם, אבל זה בהחלט עדיף מכל דבר אחר שהיה מעורר עניין, לא עלינו, במפגש הזה.

והפנים לליגה. שם, כמובן, יהיה אחרת לגמרי, מכל היבט ומובן. הפצועים, ברובם, יחזרו, משקולות יורמו ויבלות יחוטאו. האווירה והווייב תהיה אחרת לגמרי, הטירוף יחזור בענק וחשוב מכל - חוזרים הביתה, סוף סוף. על אמת, לא באימון ריצה של משחקי דירוג חצי כוח. אחרי יותר מחודש, הדבר האמיתי והאהוב שלנו, ליגת העל, חוזרת לחלק ב' של עונת 22-23.

המסע אל עבר הכוכב השלישי ממשיך בכל הכוח.

שבוע טוב וירוק לכולם!

נ.ב.
בדרך כלל, אני כותב מעט מאוד על כדורגל עולמי,  ואני רחוק מאוד מלהיות גרופי חסר מעצורים של שחקן כדורגל כלשהו, למעט צ'ארון שרי. אבל, בכל זאת, קורה דבר בעולם הכדורגל, ולא אוכל להתעלם ממנו בשום דרך.

עד הפעם הבאה בה ניפגש תוכתר אלופת עולם חדשה (או ישנה). ועד אז, אני מנצל את הבמה הרחבה והפומבית שניתנה לי לשאת תפילה לאלוהי הכדורגל, לקארמה ולקסת הדיו המוזהבת של היכל תהילת הכדורגל העולמי: בשם כל מה שקדוש ויפה במשחק הזה, שכולנו כל כך אוהבים, תנו לנו את סגירת המעגל הכי מושלמת ומתבקשת בתולדות הכדורגל, תנו לגדול מכולם אי פעם, הגאון, הקוסם, מלך טיולי הבר מצווה ונסיך חולצות הכדורגל המזויפות מהקווסאן, להרגיש סוף סוף את מגע הזהב של ז'יל רימה. את הסטמפה הרשמית, המוחלטת והבזנטית של ה-GOAT.

בחיאת אללה, קטאר, תני ללאו מסי להניף פעם אחת, יחידה ואחרונה, את גביע העולם.