ברק בכר: "מי שמנסה לגמד את האליפות שלנו, לא מבין"

בווידאו למעלה: הראיון המלא של ברק בכר

מכבי חיפה של השנתיים האחרונות זה קודם כל ברק בכר. במשך 10 שנים חיכו הירוקים לאליפות המיוחלת, וכמו משה, המאמן הוביל את המועדון אל הארץ המובטחת (ולעומתו גם זכה לראות אותה), וכעת הוא עומד בפני היסטוריה - ארבעה תארים בעונה אחת. רגע לפני, שוחח בכר עם אלי גוטמן על אובדן אחיו, סוד הקסם של חיפה הנוכחית, נבחרת ישראל והחלום לאמן בחו"ל.

ברק, מה זה כדורגל מבחינתך?
"אני לא התחלתי בכדורגל. התחלתי בקראטה בכיתה א' ושבע שנים שיחקתי טניס, אבל הכדורגל תמיד היה בדם שלי. גדלתי במושב של הכדורגלנים. אם זה איתן אהרוני, אילון שווגר. מגיל קטן הייתי הולך למשחקים עם אבא של איתן אהרוני. רק בגיל 14 התחברתי ממש לעולם הכדורגל. בהתחלה זה עניין של חיים ומוות, אבל עם הזמן אתה לומד לא לקחת את זה לשם".

"אני משתדל להיות אותו דבר גם אחרי ניצחונות וגם אחרי הפסדים. ברור שאחרי הפסדים קשים לוקח יומיים, אבל אני מצליח לעשות את ההפרדה. יש את המשפחה ואת הסביבה ובמועדונים גדולים יש את התקשורת ויש את הקהל. זה מאוד תובעני. יש היום רשתות חברתיות, אז אתה מאוד חשוף להכל. אתה מרגיש אחריות מאוד גדולה".

"קיבלתי הודעות מאנשים שהם בדרך למיון אחרי הגול שספגנו בדקה ה-90 בק"ש בעונה שעברה. אתה מרגיש את האחריות עליך. זו אחריות גדולה. צריך לדעת לנתק את זה. אשתי טוענת שאני מדחיק יותר מדי. זה לא הכי בריא, אבל אין לך שליטה על זה. משדרים שהכל בסדר, אבל ברור שבפנים קשה".

המוות של אחיו זוהר
"השתדלתי לא לדבר על זה יותר מדי לפני שהוא נפטר. האמנתי שהדברים יסתדרו. זה נמשך עוד מהזמן שהייתי בב"ש, כמעט שלוש שנים. ברגע שזה קרה, כולנו היינו בהלם. בהתחלה הוא היה מאוד אופטימי. הוא זה שגרם לנו להיות אופטימים. הוא אמר לנו 'אני תוך שנה יוצא מזה, יש את מרתון טבריה. בשנה הבאה אשתתף במרתון' ובאמת תוך שנה הוא יצא מזה. זה הגיע משום מקום. בגיל 50, ביום ההולדת, הוא היה צריך לטוס לברלין ואיכשהו הוא מגלה את זה. תוך שנה הוא נלחם כמו שור אמיתי, יוצא מזה, חוגגים לו ואז זה שוב חוזר. באופי שלו הוא לא רצה שיידעו ולא שירחמו עליו וידברו על זה. שבועיים לפני שזה קרה הוא עוד נלחם בזה. פתאום זיהום, דברים מתדרדרים, קריסת מערכות. בשבועיים האחרונים הכל קרס".

"יומיים לפני שזה קרה היינו ברמב"ם והיתה עוד סיבה קטנה לאופטימיות ואז למחרת הבנו שזה כבר ממש... הוא נהיה משותק עד הצוואר. זה היה ממש לקראת הסוף. נסעתי להורים שלי בצרופה לראות את המשחק של ב"ש מול הפועל ת"א. זה טבעי שאתה רוצה שהיריבה שלך תפסיד. היה 0:1 לב"ש והפועל ת"א השוותה ולא אכפת לי. אמור להיות אכפת לך כי אתה נאבק על אליפות. יש פה אחריות. אתה לא יודע איך לאכול את זה. ואז 1:2 להפועל ת"א, זה טוב לנו, וזה לא מזיז לי בכלל, זה לא מעניין אותי. אמרו לי בסוף 2:2, אמרתי 'בסדר, 2:2, לא מעניין'".

למחרת התכוננו למשחק מול מכבי ת"א וב-10:00 בבוקר אחותי התקשרה אליי ומודיעה לי שזהו. אתה לא יודע מה קורה עם עצמך באותו רגע. מצד אחד יש פה טרגדיה מאוד גדולה, זה אח שלך. הוא כבר היה משותק ועם מורפיום. אפילו כשהוא מת, הוא התחשב בכולם. הוא היה מלאך. הוא רצה שהסובבים לא יסבלו. גם בימים האחרונים שלו הוא דאג לאחרים, שיזכרו אותו בצורה הכי טובה. מצד שני, יש קטע אגואיסטי, אתה אומר שיש לך קבוצה, יש משחק. מה אני עושה? אני הולך למשחק, אני לא הולך למשחק? איך בכלל חשבתי שאני יכול ללכת למשחק? אני לא מצליח להבין את עצמי אפילו. השחקנים לא ידעו בכלל שהמצב לא טוב. נסעתי להורים שלי בבוקר וראיתי את האוטובוס של הקבוצה בצד השני. זה קטע אבסורדי. זה היה קשה".

"הבן שלי הקטן.. עוד לא סיפרנו לו ושאל 'מה עם זוהר'? ואז סיפרנו לו ופה כבר היה... סיפרנו לו והוא התחיל לבכות. ואז הוא אומר לי 'אבא, אתה גיבור. איך אתה לא בוכה?'. עניתי לו שזה שאני לא בוכה לא עושה אותי גיבור. ניסיתי להחזיק את עצמי. זה היה קשוח".

הלכידות במכבי חיפה
"כמאמן השתמשתי המון בפיל ג'קסון, בפאט ריילי. בב"ש היה לנו סלוגן בחדר ההלבשה שאומר 'להקה טורפת, זאב בודד רק עסוק בלשרוד'. הכל הוא בביחד. זה המסר לשחקנים. אם השחקן ישחק יותר משחקים והקבוצה לא תיקח, אליפות, כולם יפסידו מזה. צריך לדעת לספר את הסיפור בכל מיני וריאציות. המלחמה הכי גדולה היא לגרום לשחקנים לשחק אחד עבור השני. זה לא קל. במיוחד שכבר לקחת אליפות וכולם אומרים שאתה אלוף. בסופו של דבר כל אחד רוצה יותר לעצמו. ריילי אמר שהצלחה זה הצעד הראשון לכיוון אסון. גם השנה הרגשנו שאיבדנו טיפה את הביחד, קיבלנו בראש. זה משהו שמלווה אותי במהלך כל הקריירה".

ליגת האלופות
"יש פה צלקת. אני פספסתי אותה שנתיים על שער אחד. הכדור של וואקמה שהשוער הציל בדקה ה-89 מול מאריבור עדיין מהדהד לי בראש. מרוואן קבהא שיחק במאריבור. באנו לשם יומיים לפני המשחק ועשינו אימון ביערות. ושם תירגלתי את הטקטיקה. מסתבר שהם הביאו מצלמה ביערות, צילמו את האימון, העבירו את זה למאמן, מרוואן קבהא תירגם את זה למאמן והם ידעו בדיוק מה אנחנו הולכים לעשות. מי חשב שהם יצלמו דבר כזה? הם עשו לנו תרגיל. זה עזר להם להתכונן למשחק. היה להם יתרון טקטי עלינו. זו היתה טעות של חוסר ניסיון".

הפיטורים מב"ש
"עם אלונה היה לי שיתוף פעולה טוב. היא מבינה כדורגל, עם הזמן היא הבינה יותר. היא היתה מעורבת בכל מה שקורה בקבוצה, גם מקצועית. כל אחד יכול להגיד לי הכל. בסופו של דבר אני צריך לבחור מה שטוב לי. ברור שצריך לשים קווים אדומים. בשנה האחרונה היה סוג של מיצוי ודברים לא הסתדרו. אולי האווירה לא היתה אותה אווירה, אבל היינו ביחסים טובים ואנחנו עדיין ביחסים טובים. דווקא מכישלון אתה לומד".

התקופה מחוץ לאימון
"החצי שנה שהיתה בין ב"ש למכבי חיפה.. לא היה לי את הברייק הזה מהרגע שהתחלתי להיות מאמן. תיכננתי לעשות הרבה דברים ואז הגיעה הקורונה. היתה תקופה מאוד קשה. לא מצאתי את עצמי, העליתי 8 קילו. הגעתי למכבי חיפה וראיתי את התמונות שלי ועד עכשיו אני לא מאמין שהייתי ככה. פתאום בטן, פתאום אתה רואה את הסנטר. איך יכולתי להרשות לעצמי להיראות ככה? לאט לאט הצלחתי להוריד את זה".

ההתחלה כמאמן
"לא חשבתי בכלל להיות מאמן. נפצעתי בשנה השביעית שלי כשחקן ק"ש ואיזי אמר לי ללכת לעשות קורס מדריכי כדורגל. אמרתי לעצמי 'מה הוא רוצה ממני? אני בן 30. כבר נפצעתי בברך, אני אחזור לשחק'. אבל איזי אומר משהו, אתה לא יכול להגיד לא. בסוף השנה הוא אמר לי 'תפרוש ותהיה עוזר של רן בן שמעון'. במהלך השנה עם רן, הקבוצה של הנוער הסתבכה ואיזי רצה שאאמן אותם. זו היתה הקרבה, אבל בשנה הזו הבנתי שאני אוהב את זה. צריך ליהנות מזה, זה כיף".

לאיזה מאמן אתה מתחבר?
"אין מישהו בעולם שאני רוצה להיות כמוהו. אני אוהב את פפ כי הוא משנה ומגוון, לפעמים גם יותר מדי. גם עליי אומרים את זה לפעמים. כשלא הולך אז אין לך מושג וכשהולך אתה גאון. למדתי הרבה מרן. את הבסיס לקחתי ממנו. עבדתי גם תקופה עם גילי (לנדאו) שגם ממנו לקחתי. לא היה לי הרבה ממי לינוק וללמוד. כשאימנתי בנוער, כל מה שרן היה עושה, הייתי עושה. לאט לאט תוך כדי תנועה, אתה מביא דברים מעצמך ומחבר לעצמך צוות טובה שמפרה אותך. זה מאוד חשוב".

העבודה בצוות
"כשאימנתי בק"ש בהתחלה, לקחתי הרבה על עצמי. לאט לאט הבנתי איך לנהל את זה. פעם הייתי עושה הכל. הייתי יושב 10 שעות על המחשב כל יום. כשהגעתי לב"ש, שם הבאתי את שרון מימר. ראיתי אצלו דומיננטיות וסמכותיות ומקצועיות. אמרתי שאני מגיע ממקום קטן יחסית למקום גדול.. אני צריך מישהו כמו מאמן שיהיה לידי".

עומר אצילי והפרשה
"לא דיברנו הרבה על העניין הזה. כולם יודעים מה קרה. תמכנו בו מקצועית כי כשהוא הגיע, הוא לא פגע. באימונים הוא רצה, אבל הגיע למשחק והוא לא היה מסוגל לתת פס. הוא לא הבין מה קורה. מאוד תמכנו בו ואמרנו לו שאנחנו מאמינים בו ולאט לאט הוא התחיל לפרוע את השטרות. הוא קיבל תמיכה מכולם כי ידענו מה הוא שווה. הפרשה זה עניין שלו. הוא התחיל לדבר ועם הזמן הוא ידבר על הכל בצורה פתוחה, אבל זה שלו".

מערכת היחסים עם השחקנים
"הכי חשוב זה להיות אמיתי. לא לספר סיפורים ולהבטיח משהו אחד ולעשות משהו אחר. פה אתה מאבד לגמרי. הם יודעים שהכל מקצועי. הם רואים כמה אנחנו עובדים קשה כדי לתת להם את התנאים הכי טובים. זו עבודה של כל הצוות. יש קווים אדומים, אבל הם שותפים לדרך. ברגע שהם מרגישים שאתה מקדם אותם, הם רוחשים לך את הכבוד".

מה החלום?
"אחרי סלטיק, שנתנו הצגה נהדרת, שמעתי דרך דודו דהאן שהם מתעניינים שאולי אעבוד שם בצוות. אמרתי שעם כל הכבוד, אני לא יכול לעבוד בצוות. אני מאמן. זה לא פחיתות כבוד, אבל אתה במקום אחר. אני נמצא במועדון גדול שגדלתי עליו ואני מגשים פה סוג של חלום. אפשר עוד למנף את המקום הזה. זה אירופה לכל דבר מבחינת תנאים, אבל ברור כשיגיע הזמן... זה יקרה מתישהו. זה יגיע. מתי שזה יגיע, צריך להיות מוכן. ללכת למקום הנכון זה הכי חשוב. זאת אולי תהיה הבחירה הכי משמעותית שלי".

נבחרת ישראל
"כולם מבינים שהיתה לי את האפשרות ללכת לשם, אבל החלטתי שזה לא מתאים לי. אני מרגיש שאפשר עוד למצות דברים במכבי חיפה. עוד מוקדם לי. זו לא עבודה יומיומית. גם זה יגיע, אבל זה עדיין לא הזמן. היו לי התלבטויות והיתה לי שיחה עם יענק'לה. היו לי מחשבות. יכול להיות שהייתי נפגע כלכלית, אבל זה לא היה העניין, אלא מה נכון לעשות. לשים את הרגש בצד. נכון לזמן הזה, הרגשתי שזה לא היה נכון".

דאבל?
"לקחנו אליפות מדהימה, מי שינסה לגמד את זה לא מבין על מה הוא מדבר. היו תצוגות ברמה הכי גבוהה. יש לנו הזדמנות לעשות עונה היסטורית, אבל יש לנו יריבה. יריבה קשה. הכל יכול להיות".