נאחזו באוויר: העונה החשוכה של הפועל חיפה

האמת? הפועל חיפה הוכיחה אתמול בבלומפילד למה היא כל כך לא הייתה ראויה לקחת חלק במעמד חצי גמר גביע המדינה השנה. אחרי עונה שמסתיימת לה עמוק בפלייאוף התחתון ועם התקדמות שלבים חנוקה בגביע מול קבוצות מליגות נחותות, אלישע לוי (להתראות) והשחקנים שלו הוכיחו את מה שכולנו הרגשנו כבר מזמן – הפועל חיפה נכשלה העונה בענק. או כמו שנאמר בוושינגטון – ביג טיים.

אבל רגע לפני שמכבים את האור עד לעונה הבאה, אי אפשר שלא לפתוח דווקא בתחושות המדהימות של כל מה שקרה בשעות הצהריים ברחובות יפו לפני המשחק. אלפי אוהדים באדום-שחור התייצבו למשימה, פרצופים שלא נראו ביציעים כבר שנים, אנשים שהפועל חיפה הייתה, עודנה ותישאר בליבם תמיד הבינו את גודל המעמד והתייצבו כדי להזכיר לכולם עד כמה הפוטנציאל של המועדון הזה עצום ביחס למקום שבו הוא נמצא כיום.

תודה ענקית מגיעה לספונסר צחי נקש ולאנשים היקרים של ארגון האוהדים "הלב האדום" שעבדו לילות כימים ועשו את מה שאף אחד במועדון הכדורגל הפועל חיפה לא רוצה לעשות כבר 18 שנים – לדבר עם האוהדים. לגרום להם להרגיש חלק מהדבר הזה שקיים בשבילם, לשווק אליהם, למשוך אותם ליציע. למזער ככל הניתן זליגת כרטיסים לצד הירוק כמו שקרה בדרבים הקודמים של העונה – כשלאף אחד בהפועל לא היה באמת אכפת מזה. כמה מדהים היה להסתובב אתמול בחולצה אדומה בדרום תל אביב, כמה עצוב להבין עד כמה גדול ההרס שנזרע ביציעי הפועל חיפה במשך שני העשורים האחרונים.

וקצת על מה שהתחולל על הדשא. מבלי לגרוע מאף אחד מהרגעים הגדולים שאלון תורג'מן צרב בליבם של אוהדי הפועל חיפה, עם שערים שלו שהביאו גביע וניצחו דרבים באמת בלתי נשכחים, מה שמספר 17 באדום עשה אתמול בדקה ה-30 ייצרב לרעה בזיכרון. רצף התחממות מוח כל כך מהיר, החל מקרן שלא נשרקה לטובתו ומהר מאוד אל הגלישה המיותרת וחסרת האחריות לרגליו של סאן מנחם, זה מעשה לא ראוי ולא אופייני לשחקן ותיק ומנוסה כמוהו.

התחממות המוח של החלוץ הייתה מהירה כמו המהירות של אנשי הפועל חיפה להפיץ הודעות נגד השופטים בתקשורת במהלך העונה הזאת (ואם מישהו חושב שלא היה מגיע לו אדום, זה הזמן לקנות משקפיים). אבל האמת? קשה להאמין שגם 11 שחקנים אדומים-שחורים היו גורמים לדרבי הזה להיראות אחרת. וגם השופטים לא. וגם לא הגולים הפסולים שיואב כץ מדבר עליהם מול מכבי פ"ת ומול הפועל חדרה. הרי שכל העונה הזאת השחקנים של הפועל חיפה לא הצליחו לגרום לדברים להיראות אחרת.

ומה עוד אפשר להגיד על העונה הזאת שלא נאמר כבר? מזה חודש וחצי שהעיניים של שחקני ואוהדי הפועל חיפה היו נשואות רק אל הדרבי הזה. האוהדים הוכיחו שאת הזמן והמאמץ עד הישיבה ביציעי בלומפילד היה שווה לחכות, השחקנים הוכיחו שזה היה רק זמן להיאחז בו, בלון חמצן אחרון שכזה. כי להפועל חיפה מודל 2021/2022 לא היה שום דבר שנתן לאוהדים אוויר לנשימה.

עונה של כדורגל מקרי, של פציעות רבתי. של התעייפות שמתחילה במקרה הטוב בדקה החמישים, של שלושה דרבים איומים. עונה שבה התעסקנו בעיקר בלכאוב על הפציעות ושהשחקן המצטיין שלה הוא כנראה השוער הראשון אוהד לויטה. עונה שהתחילה להתפורר בפציעה של אלון תורג'מן בסיבוב הראשון והתרסקה בגלישה הברוטאלית שלו אתמול בבלומפילד. וכל מה שהיה בדרך היה רק ניסיון לטשטש את המכות.

אולי זה המאמן, אבל אין ספק שזה בטוח לא רק הוא. הבעיה של הפועל חיפה בעונה הזאת הייתה רחוקה מלהיות אלישע לוי לבדו. אפשר לספור על יד אחת את כמות המשחקים הטובים שלה בעונה הזאת, ולזכור ממנה בעיקר את הכדורגל האנמי. לזכור את האדישות וחוסר המוטיבציה. את הרוח שיצאה מהמפרשים עם הפציעה של תורג'מן בנובמבר, את השחקנים שהפסיקו להאמין אחרי הדרבי בדצמבר, את החיזוק שלא הגיע בינואר, את הקהל שהאמין בהפסדים "המכובדים" למכבי ת"א והפועל ב"ש בפברואר, את ההעפלה "ההירואית" בשיניים מול בני יהודה במרץ.

והכי חשוב - את 8,000 האוהדים באמצע חודש אפריל באיצטדיון בלומפילד. אוהדי הפועל חיפה שהזכירו, שוב, שמגיע להם הרבה יותר. לא גביע, לא אליפות. אפילו לא תמיד צריך פלייאוף עליון. רק את היחס, את השמחה, את הילדים המאופרים שקופצים וצוהלים, ששרים את השירים ומבינים שהפועל חיפה שלהם זה הרבה הרבה יותר מעוד סתם קבוצה. לטוב, ולרע.

ניפגש באוגוסט עם ההצהרות של יואב כץ על מקומות 1-6
מי ייתן שבדרבי הבא ניפגש שוב, בכמויות האלה, ובערב הרבה יותר שמח.
תודה לך הפועל.