גדלתי עם כדור צמוד לרגל, אני חי ונושם את הכדורגל כל חיי, השתתפתי במאות משחקים, כבשתי מאות שערים, זכיתי בתארים קבוצתיים ואישיים מכל הסוגים. השתתפתי בכל סוגי המפעלים: ליגה, אליפות אסיה, אולימפיאדות, נבחרת ישראל, אינטרטוטו וכל מה שאפשר. אבל המפעל האהוב והמיוחד ביותר תמיד היה גביע המדינה.
לגביע, כמו לדרבי, יש חוקים משלו והוא מיוחד ומלא הפתעות ודרמות. יש בו קבוצות אלמוניות מהליגות הנמוכות, אתה מגיע למקומות לא מוכרים, משחקים מוכרעים בפנדלים, יש הארכות והכי חשוב – אם הפסדת, אתה בחוץ – אי אפשר לתקן. הזוכה בגביע ממלאת אותו בשמפניה ואילו למפסידה נותרות רק הדמעות.
בתוך כל חגיגת הגביע הזאת, יש שלושה גמרים שזכורים יותר מכל:
הגמר של 1954. מכבי נתניה נגד מכבי תל אביב באצטדיון באסה (בלומפילד של היום), אבא אריה מכנס, פותח בהרכב כקפטן, אבל המשחק נגמר באכזבה. נתניה מפסידה 4:1, והגביע לא מגיע אלינו. מסיבות מובנות לא הייתי במשחק (פשוט עוד לא נולדתי), אבל גדלתי על זיכרונות מהאכזבה הקשה.
הגמר של 1970. שוב בלומפילד, ושוב מכבי ת"א החזקה נגד נתניה של מוטל'ה שפיגלר. אני ילד מתבגר, בגיל הבר מצווה, שיושב ביציע וחולם על זכייה בגביע. במחצית הראשונה מוטל'ה כובש שער בבעיטת קרן ישירה כמו שרק הוא ידע, אבל במחצית השנייה מכבי ת"א כובשת פעמיים, מנצחת, ולנו יש מפח נפש. שוב הגביע לא מגיע לנתניה. אני זוכר את האכזבה והדמעות והאמונה שהיום של מכבי נתניה – בוא יבוא.
הגמר של 1978. מכבי נתניה היא קבוצת על שזוכה באליפויות ובכל תואר שניתן לזכות, אבל עניין גביע המדינה עדיין לא סגור. משהו בארון הגביעים שלנו עדיין חסר. ושוב אנחנו בגמר והפעם נגד הקבוצה המפתיעה של שכונת התקווה - בני יהודה (אז בליגה השניה) - עם אהוד בן-טובים והתרנגול. למרות שאנחנו טובים בהרבה יש מתח והרבה לחץ כי כבר הפסנו גמרים בעבר. אנחנו מתחילים את המשחק חזק ומיד אני כובש שער ואחרי גם מושיקו גריאני ואנחנו כבר ב-0:2 מהיר ומבטיח. המשחק נמשך, בני יהודה לא מוותרת ולקראת סוף המשחק בן טובים כובש בפנדל. אנחנו מושכים קצת זמן – והופ, המשחק נגמר והרגשות משתחררים. נשיקות, חיבוקים, שמפניה, רצים לנופף לאוהדים והקפטן ישראל חג'ג' מקבל את הגביע מנשיא המדינה. ואז הכיף הגדול של הריצה, עם הגביע, מסביב לאצטדיון.
האוטובוס חוזר לעיר ונוסע ישר לכיכר העצמאות, שם ממתינים לנו 10,000 אוהדים עם שמפניות, שירים וחיבוקים. זו שמחה שלא ניתן לתאר אותה והיא מתוקה יותר מכל תואר שבו זכיתי כשחקן. ההרגשה נפלאה, שברנו את המנחוס של הגביע - לא עוד הפסדים, לא עוד דמעות, עכשיו זה הזמן של השמפניות.
הגמר של 2014. הערב, רגע אחרי יום העצמאות, שוב מכבי נתניה בגמר והפעם מול קריית שמונה. על הנייר – ק"ש מועמדת לזכייה. אבל לנו יש את הכלים, את הלב ואת האוהדים הנפלאים. אז שחקנים ואוהדים: בואו ניתן את הכול ונביא שוב את הגביע לכיכר העצמאות בנתניה, מרים תארגן לנו חגיגה שכמותה לא נראתה. בואו ונפגוש את השמפניה ולא את הדמעות.