תופעה חד פעמית: השלמות של נבחרות ספרד לא ניתנת לחיקוי

1.אין כמו ספרד
בואו נניח, רק לשם התרגיל, שכל מדינות הכדורגל בעולם היו מחקות את ספרד. עוקבות בקפדנות אחרי הדרך הדקדקנית של אלופת העולם ואלופת אירופה הבוגרת והצעירה, רושמות כל פרט ופרט, מקימות מתקנים, בונות אקדמיות, מצוותות מאמנים מדופלמים ומשקיעות הון עתק בפיתוח וטיפוח מגיל אפס. האם זה היה מבטיח להן לחקות את ספרד גם במאני טיים, על כר הדשא?

• כבר מתגעגעים? כל החדשות, הפרשנויות והתקצירים כאן בעמוד היורו המיוחד

התשובה היא כמובן לא. מאוד מומלץ לצעוד בנתיב המקצועי ביותר ולהתחקות אחרי כל סעיף המסייע להביא את היכולות האינדיבידואליות למיקסום, אבל מה שיעשה את ההבדל בשורה התחתונה הוא הכישרון. וביבול עתיר שכזה של כשרונות בפרק זמן קצר כל כך - גם ספרד לא האמינה. אבל העובדה היא שתור הזהב הספרדי הזה הוא, לפחות כרגע, בלתי נגמר. ואלא אם מכניסים לצנרת המים ולרכיבי המזון בספרד תוסף מקורי, בלעדי וסודי ביותר - הרי שגם השושלת הספרדית לא תזכה לחיי נצח.

זו הסיבה שהעליונות והפייבוריטיות של ספרד לא הורסות את החגיגה. בדרך כלל מחפשים רוב אוהדי הכדורגל תחרות, שינוי מסוים או לפחות גיוון. איזו פיקנטריה שתטרוף את הקלפים, איזה אנדרדוג שיעשה מעשה דוד לגוליית. לא במקרה של ספרד. הכדורגל המופק על ידי הרוחה והרוחיטה הוא כה כובש, עד כי עוצמת החוויה מאפילה על כל שאיפה לתפנית בעלילה. תנו להתענג ככל האפשר על אמנות הקרובה לשלמות. השינוי יכול לחכות.

2. אירופה זה כאן?
כל החגיגות ראויות והטפיחה העצמית על השכם גם היא במקום. ישראל השתמשה מצוין בהזדמנות הנדירה שהוענקה לה, ואם אפשר היה, כדאי היה למנות את טורניר ה-under 21 לשר החוץ הישראלי, לפחות עד שבממשלה ימצאו מישהו אחר לתפקיד. אבל גם השאלה "ומה עכשיו" היא הולמת והתשובה חשובה להפליא.

180 אלף הצופים ששברו את כל שיאי היציע ביורו הצעיר, הציבו בפני הכדורגל הישראלי מראה ואתגר. א. הנה אנחנו מגיעים בהמונינו למגרשים למרות הדיעות הקדומות על התנאים כאן והצונאמי חסר התקדים של שידורי טלוויזיה ישירים מכל רחבי תבל. ב. תנצלו את המומנטום – והמהפכה תמשיך לקרום עור וגידים.

אבל מהו אותו מומנטום חמקן? הרי לא נוכל להביא לכאן מדי שבת וראשון את טיאגו, וינאלדום ואינסינייה, גם לא את יאראמנדי, הולטבי ופדרסן. מה כן נוכל איפוא לעשות? להשתמש כהלכה בקרש הקפיצה שלטעמי הניע את האוהדים לאצטדיונים לא פחות מהאטרקציה שבנבחרות הזרות והשמות הנוצצים - הסדר והאירגון.

חוויית היורו בישראל משכה את הקהל מלכתחילה, משום הטאץ' האירופי שנגע בה, ושלא היה קשור לשואו הצפוי, כלומר לתוכן האפשרי. הציפיות מהטורניר הזה בדרך כלל נמוכות ועובדה שיחסית הוא כמעט ולא תופס את תשומת הלב העולמית, ובוודאי שלא המקומית כאשר ישראל איננה נוטלת בו חלק. כוח המשיכה הראשוני של הטורניר היה התפאורה והמעטפת: אירופה בחצר הקדמית שלנו. אירופה מביאה את הכדורגלנים, אבל גם את המופת שבניהול - כרטיסים במכירה מוקדמת, מקומות מסומנים ומוקפדים (וואו, איזו הברקה!), הסעות מאורגנות, תגבורים תחבורתיים, כוח אדם רב ומיומן, סדר, ניקיון ומשמעת אירגונית (יישום קפדני של החוקים וההוראות בלי הנחות) - כל מה שבימים רגילים אנחנו מתבוננים בו מעבר לים בקנאה מיוסרת.

החשש מהתנהגות ישראלית נורמטיבית במגרשים הוסר איפוא. "התשתית האירופית" היתה אחראית לסוויץ' התודעתי - והוכיחה את עצמה. עכשיו אפשר לנצל את התדמית החדשה שהוצגה והושגה כאן במשך שלושה שבועות קסומים - ולהמשיך בתנופה על פי המודל שלה. זה הרבה יותר קל כאשר קורות הגג - טדי, המושבה, נתניה, בלומפילד ובקרוב חיפה - כבר חצו את רוביקון המודרניזציה הדרוש, ורק ממתינות להשלמת הפאזל באופן קבוע.

3. ישראל, אהבה
ובהזדמנות הזו, כאשר הצטרפנו לאומות העולם המתורבתות, מוטב להיפטר מעוד חטוטרת צברית מעיקה - קריאת העידוד הרשמית כמעט "ישראל, מלחמה". במהלך הטורניר פנה עיתונאי אירופי לעמיתו הישראלי וביקש תרגום. "Israel, War" שלף הבחור אינסטינקטיבית, ואז נרעש ממה ששמעו אוזניו מפיו, והוסיף הסבר בטון מתנצל: .YOU KNOW , FIGHT, FIGHT, THEY WANT THE PLAYERS TO FIGHT.

גם אחרי שהאורח הניד בראשו כמבין, נשאר איש התקשורת שלנו עם טעם מר. הוא הבין שזה לא עניין של סמנטיקה ולא סיפור של הסברה - אין פשוט דרך להציג את הבחירה של יציעי ישראל ולהפוך אותה למובנת, נסבלת ולגיטימית באוזני השומעים שלא באים מתוכנו. האמת, לא צריכה להיות גם דרך לכבס אותה ולהציגה כאותנטית ומקובלת עבורנו. "ישראל, מלחמה" צריכה לצאת מהלכסיקון, לעוף לכל הרוחות, להעלם לבלי שוב.

אין לנו שום סיבה ומטרה להשתמש בנוסח - תמים ככל שיהיה עבורנו - אשר בפומבי עלול להציג אותנו כמי שחיים על חרבם והתאהבו בקרב. בטח שלא במגרש הספורט, המקום הכי טהור, תחרותי ונקי של כל עימות. אפשר לחזור למקורות של "אל, אל, ישראל", או להמציא משהו חדש, ספורטיבי וכייפי בכל השפות. אחרת עוד מסוגל מישהו להחזיר לנו מנה אחת אפיים ולתאר את השערים שלנו כהמשך הכיבוש.