המאמן שהציל את לברון: גרג פופוביץ' היה האיש של ההיט

כן. התשובה הייתה צריכה פשוט להיות "כן". לא "אני לא יודע למה אתה מתכוון, אבל אין ספק שאנחנו מרגישים מבורכים להגיע למשחק מכריע על האליפות, אצלנו בבית". לא "אם היית אומר לנו לפני 9 חודשים שיהיה לנו משחק על האליפות, על הפרקט שלנו, כולנו היינו לוקחים את זה".

לא. בלי התחכמויות מיותרות, בבקשה. התשובה של אריק ספולסטרה ושל לברון ג'יימס, כשנשאלו "האם אתם מרגישים ברי מזל להגיע למשחק שביעי", הייתה צריכה להיות פשוט "כן". חד וחלק.

מזל.

אבל גם למזל, אתם יודעים, צריך לעזור. "אני מאמין גדול במזל. ככל שאני עובד קשה יותר, ככה יש לי יותר ממנו", זו אימרה ידועה. נכון, רק מי שיש לו מזל יכול להזדהות איתה, ונכון, היא בהחלט יכולה לעצבן אנשים שעבדו קשה אבל המזל דפק אותם. אבל יש בה מן האמת.

והבוקר (שעון ישראל), מי שעזר למזל ללכת לכיוון של מיאמי היט היה גרג פופוביץ'.

זו סדרה ארוכה, מתישה, מותחת, משוגעת. כולם עושים דברים גדולים, כולם עושים טעויות. המתח הורג את את כולם, ושגיאות מנטליות הן חלק מהמשחק. אבל לא אצל גרג פופוביץ'. הוא היה מושלם לאורך כל הסדרה. והוא קיבל מחמאות מכולנו, כל הזמן. והכל הגיע לו. והכל עדיין מגיע לו. וגם היום, למרות שלקח לו קצת יותר מדי זמן להחזיר את טוני פארקר למגרש בפתיחת הרגע האחרון (7:35 לסיום, כשהספרס ביתרון 3), ידו הייתה על העליונה. והיה לו כבר את היריב על הרצפה, מחכה לנוק אאוט.

ואז פופוביץ' החל לפרק, במו ידיו, את הסיכויים של הקבוצה שלו לניצחון.

ביתרון 5, עם 28.2 שניות על השעון, כשלמיאמי אין עוד פסקי זמן, אפשר היה בקלות לראות איך בעוד כמה רגעים הספרס יחגגו אליפות על הפרקט של לברון ג'יימס. של דוויין ווייד. של פט ריילי. של האוהדים העלובים ביותר בליגה, שחלקם החל לעזוב את האולם ברגעים האלה.

אבל מאותו רגע, ועד לסיום ההארכה, פופוביץ' פשוט משך את השטיח מתחת לרגליים של הקבוצה שלו. התוצאה ה-1: שתי שלשות קריטיות של ההיט, שהגיעו שתיהן כתוצאה מריבאונד התקפה. הסיבה: טים דאנקן לא היה על המגרש בשני הפוזשנים ההגנתיים האלה. אותו טימי שסיים את המשחק עם 17 ריבאונד. התוצאה ה-2: ביתרון 3, עם 20 שניות על השעון, כשהכדור אצל היריבה, סן אנטוניו לא עשתה עבירה. הסיבה: ב-NBA לא עושים פאול בסיטואציה כזו. התוצאה ה-3: בהתקפה המכריעה של הספרס, לקראת סיום ההארכה, מאנו ג'ינובילי הוביל את הכדור במעלה המגרש, ואיבד אותו (לא נראה לי שהיה פאול. בכל מקרה, לא נשרק). אותו ג'ינובילי שסיים את המשחק עם 8 איבודים (!). הסיבה: טוני פארקר בכלל לא היה על הפרקט. אותו פארקר שסיים את המשחק עם 8 אסיסטים ו-0 עגול ויפה באיבודים (למרות שג'יימס שמר עליו דקות ארוכות).

כל אלו – שתי שלשות סופר-קריטיות שהספרס חוטפים בגלל ריבאונד התקפה, כשהסנטר האגדי שלהם והריבאונד הטוב בסדרה יושב על הספסל / אחת מהשלשות האלה מגיעה ביתרון 3, בלי שהספרס עושים עבירה / השחקן הכי מפוזר על המגרש מוביל את הפוזשן הכי קריטי כשהרכז המעולה שלך יושב על הספסל – כל הדברים האלה היו כתוצאה ישירה מהחלטות של גרג פופוביץ'. כולן ביחד עלו לספרס במשחק שאמור היה לסגור את הסדרה הזו. משחק שהיה להם בידיים, עם 5 נקודות יתרון, 28.2 שניות לסיום, וכשהיריבה בלי פסקי זמן וחלק מהאוהדים שלה כבר עוזבים את האולם.

ש: "מאסימו אוריאני, גאזטה דלו ספורט, איטליה. האם לקחת בחשבון לבצע עבירה, ביתרון 3, בשניות האחרונות של הזמן הרגיל?" ת: "זו שאלה אירופאית, נכון?". ש: "כן. בדרך כלל אנחנו עושים עבירה באיטליה, באירופה בכלל". ת: נכון. אנחנו לא". הדיאלוג המשעשע הזה, שהתקיים במסיבת העיתונאים שאחרי המשחק בין הכתב האיטלקי לבין גרג פופוביץ' באמת מספיק כדי לסגור את הדיון לגבי ההחלטה הזו של פופ. ככה זה, וזהו. כאן קשה לומר שפופ טעה. באמת.

זה מוזר, אבל זו הפעם השנייה שאני זוכר שמשהו כזה קורה בסדרת גמר. גם בפעם הקודמת הקבוצה שהובילה ב-3 לא עשתה עבירה. גם אז שחקן שנבחר בדראפט 96 קלע שלשה קריטית בשניות הסיום. גם אז הסל ההוא שלח להארכה. גם אז הקבוצה שהשוותה, היא זו שניצחה בהארכה. ומי היה המאמן בפעם הקודמת, שם בסיום המשחק השני בין דטרויט ללייקרס בגמר של 2004? לארי בראון. האיש שהביא את פופוביץ' מהמכללות לספרס ב-88. המאמן האגדי שמשך שנים רבות היה לא פחות ממנטור עבור פופוביץ'.

בימים האחרונים צצו ההשוואת בין הספרס הנוכחיים לפיסטונס ההם. בשני המקרים הקבוצות מתעלות בזכות כדורסל "נכון", בסדרת גמר מול יריבה "איכותית" ו"נוצצת" ומוכשרת (האחרון בכוונה בלי מרכאות) בהרבה. ובאמת, בפופוביץ' יש הרבה מבראון. מה שקצת אירוני כאן זה שהרבה פעמים הקבוצות שלהם משחקות כדורסל יותר "אירופאי" (קבוצתי-מתוחכם-מבוסס-תרגילים-ופחות-מבוסס-אתלטיות-וכישרון-טהור), בטח בהשוואה למרבית קבוצות ה-NBA. ועדיין, שני המאמנים האלה לא עשו עבירה, באותו מצב, בסדרת גמר. לשניהם זה עלה בניצחון. לראשון זה לא עלה באליפות. לפופוביץ'? הסיכויים עכשיו לרעתו.

אבל לגבי שתי ההחלטות האחרות של פופוביץ' (בעצם, 3 החלטות. כי דאנקן הורד לספסל פעמיים בשניות האחרונות של הזמן הרגיל) יש מקום לוויכוח. מקום לדיון. מקום לביקורת. פופ היה המושלם היחיד בסדרה עד כה. עכשיו הוא יצטרך משחק מושלם מהקבוצה שלו, בחוץ בגיים-סבן, כדי שזה לא יעלה לו בתואר.

והיה עוד מישהו שעזר למזל לבחור במיאמי הערב. לברון ג'יימס. לברון, שפתח את הרבע האחרון בטירוף, היה אגרסיבי והלך לסל והחזיר את הקבוצה שלו למשחק. נכון, זה הגיע אחרי 3 רבעים באמת חלשים שלו. שזה משהו שכבר צריך להפסיק להפתיע אותנו. גם העובדה שהוא משחק חלש במשחקים גדולים צריכה להפסיק להפתיע. גם העובדה שמתישהו במהלך המשחק (לרוב באזור פתיחת הרבע האחרון) הוא נכנס למצב של תקיפה ומייצר – בעזרת הגנה טובה והתקפה אגרסיבית – ריצה שמחזירה את מיאמי למשחק, ו/או שמובילה לניצחון.

אבל יותר מכולם, לברון ג'יימס הוא זה שצריך להודות למזל. להודות לטעויות של פופוביץ'. כי למרות 16 נקודות ברבע האחרון, ג'יימס היה היום מאוד מאוד קרוב להיתלות לנצח על פסגת הר-הלוזרים הנצחי של ה-NBA. כי מה שהוא עשה ב-5 וקצת הדקות האחרונות של הזמן החוקי היה החרבון-במכנסיים הכי גדול שראיתי מסטאר ברמתו, בסיטואציה שכזו. ואני יודע שהיום יהללו את הרבע האחרון שלו. ואני יודע ש-"16 נקודות ברבע האחרון" זו שורה שנשמע עליה הרבה. אבל במקום זה, אולי כדאי שנשמע את זה:

החטאת עונשין
קליעת עונשין
קליעת לייאפ
החטאת ג'אמפ
ריבאונד הגנה
עבירת תוקף (גם נרשם כאיבוד)
איבוד
איבוד
החטאת שלשה
קליעת שלשה
החטאת שלשה

11 הפעולות האחרונות  של ג'יימס בזמן הרגיל. קליעת העונשין כאן (המהלך השני ברשימה) העלה את ההיט ל-82:85, עם 5:28 על השעון. ב-5 הדקות הבאות הוא איבד 3 כדורים סופר-קריטיים, והספרס רצו ל-89:94. זה 4:12. ריצה של הספרס. ב-5 הדקות שבין 5:28 ל-00:28. כשלברון מאבד שלוש פעמים בזמן הזה. זו הייתה תצוגה איומה של קבלת החלטות רעה, של ידיים רועדות, של רגליים משקשקות. והאמת היא שבפסק הזמן האחרון של ההיט, 28.2 שניות לסוף, כשהם בפיגור 5, והוא אחרי 3 איבודים בתוך כמה דקות קריטיות, המצלמה התמקדה בו, והוא עיוות את הפה מצד לצד, וכסס ציפורניים. ונראה היה כמו ילד אבוד.  וריחמתי עליו. הוא כבר ראה את הכותרות. הוא ראה את מקומו השמור, המצוחצח, על פסגת הר-הלוזרים הנצחי של ה-NBA. אבל אז דאנקן לא היה על המגרש לקחת ריבאונד התקפה אחרי החטאת שלשה של ג'יימס, שקיבל עוד צ'אנס וקבר שלשה. ואז שוב דאנקן לא היה על המגרש כדי לקחת ריבאונד התקפה... אחרי עוד החטאת שלשה של ג'יימס... והפעם מי שקבר את השלשה החשובה היה אלן. ואז ההארכה, בה ג'יימס סיים עם אותו מספר איבודים (1) כמו סלי שדה. ואז ג'ינובילי, ובלי פארקר. והופ, ניצחון.

בסך הכל, ב-10 הדקות האחרונות (5 של הזמן הרגיל + ה-5 של ההארכה) לג'יימס היו יותר איבודים (4) מאשר סלי שדה (3 מ-8 נסיונות). אתם קוראים נכון. אחרי 3 רבעים חלשים, ואחרי שפתח נהדר את הרבע האחרון, ג'יימס התכווץ, השתנק, והכניס את ההיט לבור, מול ריצה של הספרס ברגעים הכי חשובים של המשחק. והוא איבד יותר כדורים מאשר קלע סלי שדה. הוא איבד יותר כדורים מאשר קלע סלי שדה. כן, קראתם את המשפט הזה כבר שלוש פעמים בפסקה הזו. כי זו האמת. זה מה שקרה. עד שגברת מזל התערבה.