לארה"ב יש נציג בגמר האלופות, ולנו יש הרבה מאוד ללמוד מזה
לא הרבה אנשים באמריקה בכלל יודעים שהיום באיירן ודורטמונד יפגשו בוומבלי. זה עדיין לא ימנע מסובוטיץ', סרבי שהתחנך במגרשים של פלורידה, לפתוח ב-11 של קלופ. ארה"ב מתקרבת בצעדי ענק להפוך למעצמת כדורגל, אבי לוזון שומע?
גמר ליגת האלופות הוא כנראה אירוע הספורט הבודד השנתי הגדול ביותר בעולם. נכון שיש את הסופרבול, שעולה עליו במרבית הפרמטרים, אבל עדיין, זהו משחק שמעניין בעיקר מדינה אחת בעולם, וגדולה ומשפיעה ככל שתהיה, היא עדיין רק מדינה אחת. ובמדינה הזו, אמנם גמר ליגת האלופות הוא אירוע הכדורגל הכי מעניין (למרות שמתרחש בשעות הבוקר או הצהריים המוקדמות), ברור שהוא עדיין רחוק מאוד לא רק מהסופרבול, אלא גם מסדרות הגמר בבייסבול וב-NBA, מהפיינל פור של כדורסל המכללות וממשחק גמר הפוטבול ב-NCAA. ובכל זאת, הערב יהיה לא מעט אמריקאים שיפנו את השעות האלה באמצע השבת שלהם כדי לצפות במשחק הכי חשוב בכדורגל האירופאי. כי הפעם יש להם נציג על כר הדשא.
לפחות, מישהו שהיה פעם נציג שלהם.
נבן סובוטיץ', בלמה הסרבי של בורוסיה דורטמונד, צפוי לפתוח בהרכב של הצהובים-שחורים בשבת. כשיעשה זאת, הוא יהיה האמריקאי הראשון בהיסטוריה לשחק בגמר ליגת האלופות. סובוטיץ', שנולד להורים ממוצא בוסני-סרבי וחי עד גיל 11 בבוסניה ובגרמניה, עבר בגיל 11 עם משפחתו לארצות הברית. אחרי שנתיים של מגורים ביוטה החבורה עברה שוב, הפעם לפלורידה, בעקבות הספורט. הספורט של אחותו. נטליה הצטרפה לאקדמיית הטניס היוקרתית של המאמן האגדי ניק בולטיירי. אבל גם אם היא לא הפכה למקצוענית, הרי שהמעבר לדרום מזרח ארה"ב הוציא ממשפחת המהגרים ספורטאי מצליח אחר.
האקדמיה של בולטיירי שוכנת בתוך קומפלקס ספורט יוקרתי, מודרני ואיכותי בשם IMG Academy, וחולקת אותו, בין היתר, עם מכון האימונים של נבחרות ארה"ב הצעירות. ונבן, ששיחק כדורגל עוד כילד בגרמניה, הראה לאמריקאים שיש לו את כל הכלים להיות כדורגלן מצליח. "ראיתי איזה ילד גבוה, רזה כזה", מספר קית' פולק, שהיה אז עוזר מאמן בנבחרת ארה"ב מתחת לגיל 17, "אם אחד המגרשים היה תפוס, הוא היה בשני. הוא היה בועט. מתאמן. לפעמים על בעיטת וולה, לפעמים על בעיטה ברגל שמאל, לפעמים על נגיחות. ומה שבלט יותר מכל זה שהוא היה רץ מסביב למגרש. היה לו מוסר עבודה ומנטליות של מקצוען". מהר מאוד, סובוטיץ' קיבל מקום בסגל נבחרת ארה"ב עד גיל 17.
"זה היה הרגע ששינה לי את החיים", מספר סובוטיץ', "זו הייתה הפעם הראשונה שהתאמנתי באווירה מקצועית. היה לנו אימונים כל יום. היה לנו משחקים מצוינים. זה לא היה רק סביב כיף". סובוטיץ' המשיך לשחק בנבחרות הצעירות של ארה"ב עד גיל 20, אבל שם, מריבה עם המאמן תומאס רונגן גרמה לו לעזוב את הנבחרות האמריקאיות (רונגן ביקר את סובוטיץ' בתקשורת וטען שהוא לא טוב מספיק כדי לשחק בנבחרת ארה"ב). כיום, לסובוטיץ' כבר יש 33 הופעות בנבחרת סרביה. הוא טוען שזה בגלל שהוריו הגיעו מסרביה וזה "המקום שלו", אבל אין ספק שגם הריב הקטן עם רונגן שיחק תפקיד בהחלטה. היום, תהיו בטוחים שרונגן ושאר האמריקאים מתחרטים על אותו מקרה. הם מתחרטים על אותה טעות. אחת הטעויות היחידות שלהם.
**
"אם אתם מבינים במשך 5, 10 או 20 השנים הבאות שיום שישי הוא היום האהוב עליכם רק בגלל שנגמר השבוע, וזה המצב כל שבוע, אולי אתם לא עובדים בעבודה הנכונה בשבילכם", סיפר פעם פרופסור חכם באוניברסיטת קולומביה לתלמידים שלו, "וזה לא משנה כמה אתם מרוויחים בעבודה הזו. תמצאו את התשוקה שלכם. אי אפשר לעצור את הזמן, אז חשוב שתעשו משהו על הדרך", המשיך הפרופסור הנלהב, וחר: "אל תחכו ליום שישי".
לאדון הנבון הזה קוראים סוניל גולאטי, והוא מצא את התשוקה שלו. הוא לא רק פרופסור מוערך מאוד לכלכלה באוניברסיטה יוקרתית. הוא לא רק יועץ כלכלה לשעבר בבנק העולמי. הוא גם יושב ראש ההתאחדות לכדורגל בארה"ב. לנו יש את אבי לוזון, לאמריקאים יש פילוסוף וכלכלן שנולד בהודו.
"הוא האיש הכי חשוב בהתפתחות של הכדורגל בארה"ב", מכריז אלן רוטנברג, עוד דמות מפתח בכדורגל האמריקאי. על התרומה של גולאטי לענף בארה"ב אין עוררין. כשהולכים אחורה לרגעי מפתח בהיסטוריה של הכדורגל האמריקאי, בכל אחד מהם אפשר יהיה למצוא את גולאטי. מאחורי הקלעים. עושה את העבודה השחורה. משקיע. תורם מעצמו. גולאטי תמיד היה שם.
הוא היה מעורב מהרגע הראשון בהצעת ובאירוח המונדיאל בארה"ב ב-94 (מונדיאל עם ממוצע של 69,000 אוהדים למשחק, הגבוה בהיסטוריה). עוד קודם, לקח חלק גדול בבניית הנבחרת התחרותית הראשונה מזה עשורים, שהעפילה למונדיאל ב-90 אחרי 40 שנות בצורת. גם הקמת ה-MLS וליגת הנשים החדשה (NWSL) ראו אותו חזק בתמונה. ושלא תחשבו שההעפלה של נבחרת הגברים ב-2002 לרבע גמר המונדיאל או ההצלחה העקבית והדומיננטית של נבחרת הנשים עברו בלי שום קשר אליו.
לפני כמה שנים ישב גולאטי בארוחת ערב עם כמה מהסטודנטים שלו. השיחה התגלגלה, וגולאטי ציין כלאחר יד שהוא "מעורב קצת בנבחרות הכדורגל האמריקאיות". אחרי הארוחה אחד הסטודנטים, אלכס פארל, נכנס לאינטרנט כדי לבדוק כמה גולאטי "מעורב" בכדורגל. אלכס סיים את שיטוט האינטרנט שלו מופתע מאוד. "זה מדהים כמה גולאטי באמת היה גדול וחשוב למשחק", סיפר אלכס אח"כ.
**
אז נכון, ברמות המקצועניות, כדורגל הוא לא ספורט פופולרי וגדול בארה"ב, אך הפופולריות של הספורט שהישראלים כל כך אוהבים נמצא בעלייה מתמדת. יותר ויותר אנשים צופים ב-MLS. יותר ויותר אנשים צופים בליגת האלופות ובליגות האירופאיות. יותר ויותר כסף מושקע על ידי ערוצים אמריקאים בקניית זכויות שידור של כדורגל מהעולם. יותר ויותר אנשים אוהבים כדורגל. וגם אם לא רואים את זה עדיין ברמת התוצאות , הכיוון החיובי ברור.
הסיבה המרכזית שעתיד הכדורגל האמריקאי ורוד היא שגולאטי ויתר מנהלי הענף בארה"ב הבינו מהר מאוד שכדי להצליח הם חייבים להשקיע בדור הצעיר. הם חייבים לייצר יותר כישרונות מקומיים ולהסתמך פחות על זרים כמו סובוטיץ', שבמקרה מגיעים אליהם כי הם אמריקה. אקדמיות ספורט חדשות נפתחו, קבוצות החלו לפתוח מתקני אימונים לכישרונות הצעירים באזור שלהם, והוגברו המאמצים לחיפוש כישרונות בכל רחבי המדינה. "נעשו התקדמויות רציניות בתחום גידול הכישרונות והשחקנים הצעירים", מספר טיילור טוולמן, פרשן כדורגל בESPN ושחקן עבר ב-MLS. "מה שההתאחדות לכדורגל האמריקאית עושה זה דבר נהדר", מוסיף אלי קרטיס, בעצמו שחקן עבר ב-MLS. "אני מאוד שמח שיוצא לי לקחת חלק בפיתוח הכישרונות עכשיו. ילדים מקבלים הזדמנויות אמיתיות שלא היו בעבר", הוא מוסיף, "בכנות, אני הייתי רוצה להיות בן 17 עכשיו".
ריץ' לוקר, מדען חברתי וחוקר שעובד עם ESPN, נכנס לאחרונה לעובי הקורה בנוגע לכדורגל האמריקאי. לוקר גילה כמה וכמה ממצאים מעניינים: כדורגל הוא הספורט השני הכי פופולרי בקרב אמריקאים בני 12-24, שני רק לפוטבול ול-30% מהמשפחות בארה"ב יש לפחות מישהו אחד שמשחק כדורגל. והוא רק חיזק את הנתון שהפך כבר לידע כללי: מתחת לגיל 18, כדורגל הוא הספורט המשוחק ביותר על ידי ילדים, ילדות, נערות ונערים אמריקאיים. לוקר גם מצא שברמות האלה, הפופולריות הכדורגל האמריקאי מתקרב בצעדי ענק ל-NBA ול-MLB. "כרגע, כדורגל הוא כמו חללית שמתכוננת לשיגור", הוא מתאר. אז מתי יגיע השינוי? מתי כדורגל יהפוך לפופולרי לא פחות מכדורסל ובייסבול? "אנחנו מדברים על שינוי דורות", מסביר לוקר, "דור חדש של ילדים שגדלו על כדורגל וגדלו על ה-MLS כחלק מהחיים שלהם. זה הכל. עוד דור אחד".