משחק ילדים: איך זה לחטוף בראש בשחמט מילד בן 10?

חצי שנה עברה מאז התחלתי לשחק שח. זו אהבה שתמיד הייתה ברקע, צצה פה ושם לרגע אבל תפסה תאוצה משמעותית מאז גיליתי שאפשר לשחק שח באפליקציה (תורידו social chess לאייפון, חפשו אותי shamsky, ובואו נשחק). לא קל לאהוב שח, זה עימות ישיר בין מוחות, מנוטרל מאלמנט המקרה. אחד על אחד הכי אמיתי שיש. קל להפסיד, קל להיות מתוסכל, הכי קל להפסיק לשחק. לפני כמה חודשים אפילו נרשמתי לחוג בו מספר זעום של אנשים ששומרים על המסורת של המשחק המופלא הזה.

אני חושב שאם שחקני השח לא היו כל כך יורמים, היה למשחק הזה פוטנציאל עצום. הם צריכים להיראות פחות כמו חנונים עם עניבה (ולדימיר קרמניק, המדורג מספר 2 בעולם, נראה כמו ראש קרן המטבע הבינלאומית) ויותר כמו דניאל נגראנו או משהו. תעלו עם כובע, תעלו עם משקפי שמש, עם אוזניות. זה נשמע כמו משהו שהייתי צופה בו. בטח. אבל סטיתי קצת.

אני לא משהו בשח, כן? אני מאוד אוהב את זה, אני מתקדם די לאט ורואה שיפור אבל יותר סוג של גרופי (גרופי שח, זה אני). כשהמדריך בחוג הזמין שני משתתפים אחרים להיות שחקני ספסל בליגה נחמצתי מבפנים, אבל הבנתי שאני לא מוכן. כל דבר בעיתו. אחר כך רשם גם אותי. ביום חמישי האחרון התקשר, השניים שלפני לא יכולים, האם אוכל לבוא בשבת ב-10 לשחק בליגת השח המקומית? מי ששיחק פעם ספורט בצורה מסודרת, למשל כדורסל, יודע: 3 על 3 זה כיף, אבל אין על הדבר האמיתי: 5 על 5, עם שופט וטופס ומזכירות, ולוח תוצאות. זה על אמת. אז אמרתי כן. אקום בשבת ב-9 ואבוא.

ניסוי כלים
אמנם חששתי מהשפלה טוטאלית שתמוטט לי את הביטחון אבל מצד שני אין ציפיות, וזה פעם ראשונה ובטח אקבל איזה שועל ותיק עם מד כושר גבוה אז לא נורא להפסיד לו, רק צריך להחזיק כמות סבירה של מהלכים. מד כושר בשח מדרג את השחקנים, רב אומן למשל זקוק למד כושר של לפחות 2,500, אני איפשהו ב-1,300 מד כושר. אולי. ואז חשבתי שזה קצת מוזר לקרוא לזה מד כושר.

בכל מקרה, שבת, 9:45, אין אף אחד מחוץ למרכז השח ברמת אביב. רק אני וכמה ילדים שבאו לשחק באבירים. המשחק אמור להתחיל ב-10. כמה דקות אחרי השעה פותחים לנו. אני שם לב שמסביבי בעיקר אבות וילדים. חשבתי: לילדים אין מה לעשות בשבת בבוקר, אז הם באים עם אבא למשחק שלו בליגה. זה סביר. מצד שני: לא היה אבא אחד בלי ילד, וזה טיפה פחות סביר.

אז חיכיתי. פתאום שמתי לב שהילדים, ולא ההורים כפי שחשבתי באותם רגעים, מסדרים את הכלים בחדר בו יתקיימו המשחקים. "ממזרים חרוצים", חשבתי לעצמי בסיפוק, "מיד יכנסו האבות ונחל במשחק".

(לא) שווה בין קטנים
האבות מעולם לא נכנסו ובמקומם עלו "אפרוחי עירוני ת"א". מדובר בחבורה אלימה וכוחנית של ילדים בני 10, שחושבים שכל העולם שייך להם. עם עיניים קטנות ומרושעות. מרושעות, כן. לא הצלחתי להחליט אם העובדה שמדובר בילדים מלחיצה אותי יותר או מה. אני אמור לקרוע אותו כי הוא בן 10? זה כמו קריימר אז בחוג קרטה? אם אנצח אפשר להתגאות בזה? ואם בטעות אפסיד? זה בכלל יכול להיות? גבר בן 34 מפסיד לילד בן 10 בלי להתכוון?

התחושות האלה גרמו לי להתחיל רע את המשחק הראשון מבין שניים. במהלך המשחק אני חושב דקות על כל מהלך, בן ה-10 (בהמשך גיליתי שזה 9 וחצי), מזיז כלים מיד. למעשה הוא כלל לא נשאר ליד השולחן, הוא מסתובב בין שאר הזוגות המשחקים, בוחן את המצב אצלם. אחרי 40 מסעים, נכנעתי מותש. באותו רגע הוא ישב על הרצפה, נשען על הקיר ושיחק עם חתיכת נייר.

לפני המשחק השני הצלחתי להוציא מהילד שמד הכושר שלו עומד על 1,650. אני מבין ששיחקתי רק פעם אחת בחיי נגד שחקן יותר טוב ממנו. הוא בן 9.5. ובכל זאת, למשחק השני הגעתי כדי לנצח. כי כשהולכים על תיקו מפסידים. אחרי 5 מהלכים עשיתי טעות מפגרת, ומצבי היה שוב קשה. גמור, לרגע הרמתי עיניים מהלוח סתם כדי להסתכל לרגע על משהו אחר, וראיתי שהילד מביט בי ישר בעיניים. השפלתי מבט. לא יכול להיות. ספרתי עד עשר והרמתי שוב. עיניים של אבן מסתכלות בי. הסתכלתי חזרה, חייכתי בזווית. זה חייב להוציא ממנו משהו, הוא הרי כבר למעשה ניצח. אבל שום דבר לא קרה. רק עיניים. קרות. קטנות. קברתי את עצמי בכובע שלי. הילד הזה הוא בריון שח, הוא לא יוותר לאף אחד. ואני מכבד את זה.

***
חיכיתי לו מחוץ למרכז השח, ליד ארגז החול בגן הסמוך, הפתעתי אותו מאחור. הוא נפל לחול. "אתה לא כל כך גיבור מחוץ ללוח הקטן שלך יא ציפלון", צעקתי, קפצתי עליו והתחלתי לסתור לו בעזרת ידיו הקטנות. "עזוב אותי, עזוב אותי!", הוא הצריח. "למה אתה מרביץ לעצמך, למה? למה? תיכנע!", קולי רעם. הוא עשה עוד ניסיון להשתחרר אבל אני כבד ממנו בהרבה ולא היה לו שום סיכוי מולי. חחח. ממזר עלוב. "אוקי אוקי אני נכנע". קברתי לו את הראש בתוך החול ובמקביל שיחררתי לו את הידיים. קמתי, ניערתי את החול מהמכנסיים, בינתיים הוא שלף את ראשו מהחול ונשען על מרפקיו. התקרבתי אליו, הסתכלתי עמוק עמוק בתוך העיניים הקטנות, המרושעות, הקצת דומעות עכשיו, הצבעתי לו ישר לפרצוף, צעקתי  “Yeah, damn right!”והלכתי. (הפיסקה האחרונה התרחשה בדמיון, אבל שיפרה את תחושת הכותב)