מסקנה מהימים האחרונים: קובי ולברון עוד רחוקים מג'ורדן

זהו, הקונפטי שקע, האלכוהול גם, כובעי יום ההולדת יכולים לחזור למגירה שבתחתית הארון, וכל הכתבות החגיגיות שלא הספקנו לקרוא וששלחתי לעצמי במייל, כנראה שלא ייקראו כבר.

אבל יום ההולדת ה-50 של מייקל ג'ורדן, העובדה שלברון ג'יימס מטפס לרמות כדורסל שטרם ראינו ממנו, האמירה של מייקל עצמו שהיה מעדיף את קובי על ג'יימס נכון לעכשיו והחסימות של קובי על לברון באול סטאר... כל הדברים האלה ליבו בימים האחרונים את הדיון סביב זהותו של השחקן הגדול אי פעם.

מדובר בדיון אינסופי שלרוב מתקיים ברמה מאוד רדודה ושטחית. גם אני חוטא בזה מפעם לפעם. אני מקווה שאני לא אחטא בזה עכשיו. כי הדברים שקרו לאחרונה גרמו לי לחשוב על הדיון הזה מזווית נוספת.

העניין הוא כזה – מצד אחד, הרצף של לברון של משחקים עם לפחות 30 נקודות בלפחות 60% מהשדה. רצף, שגם אם הושג כמעט כולו מול כמה מההגנות החלשות בליגה, הוא עדיין מרשים ביותר וגרם לאנשים לומר שזה הכדורסל הטוב שהם אי פעם ראו. מצד שני, עצם העובדה שמייקל בחר בקובי כי נכון לעכשיו יש לו חמש אליפויות מול אחת של ג'יימס, הזכירה מה באמת חשוב למייקל, ומה באמת חשוב כשבאים למדוד גדולה ספורטיבית בארצות הברית: העונה הרגילה לא משנה, מה שמשנה זה היכולת בפלייאוף והתארים שיש לך.

ומכאן – מהרצף של ג'יימס ומהדיבור על תארים – בא לי הרעיון הבא: לבחון כיצד נראית קריירת הפלייאוף של מייקל ג'ורדן כשמחלקים אותה לפי סדרות. רצפי משחקים, מול קבוצות טובות, כשהכסף על השולחן.

בכלל, זו נקודה שלא נראה לי שמתייחסים אליה מספיק – עד כמה מייקל היה טוב בפלייאוף. באופן קבוע הוא היה משתפר בפלייאוף. והיציבות שלו במשחקי פלייאוף היא היסטרית, על גבול הלא-הגיונית. ב-179 משחקי פלייאוף בקריירה רק 6 פעמים ירד מ-20 נקודות. לא "מדאבל פיגרס". מ-20. 6 פעמים ב-179 משחקים. ואגב, באותם שישה משחקים קלע 19, 19, 18, 18, 17 ו-15.

ולכן חשבתי שזה אספקט שכדאי להשוות אותו בו לאחרים.

אז קודם כל, הנה ממוצעי הפלייאוף של מייקל ג'ורדן בקריירה:
179 משחקים, 33.4 נק', 48.7% מהשדה, 33.2% לשלוש, 82.8% מהקו, 6.4 ריב', 5.7 אס', 2.1 חט', 0.9 חס'.

קובי:
220 משחקים, 25.6 נק', 44.8% מהשדה, 33.1% לשלוש, 81.6% מהקו, 5.1 ריב', 4.7 אס', 1.4 חט', 0.7 חס'.

קובי מאז שהפך לשחקן חמישייה בלייקרס:
200 משחקים, 27.4 נק', 44.9% מהשדה, 33.5% לשלוש, 81.9% מהקו, 5.4 ריב', 5.1 אס', 1.5 חט', 0.7 חס'.

לברון:
115 משחקים, 28.5 נק', 46.9% מהשדה, 31.2% לשלוש, 74.5% מהקו, 8.7 ריב', 6.7 אס', 1.7 חט', 0.9 חס'.

עכשיו, אני רוצה להראות לכם את סדרת הפלייאוף הגרועה בקריירה של ג'ורדן:

ב-1997, בסיבוב השני הבולס ניצחו 1:4 את אטלנטה.
המספרים של ג'ורדן: 26.6 נק', 45.4% מהשדה, 11.8% לשלוש (2 מ-17), 82.1% מהקו, 10.2 ריב', 5.2 אס', 2 חט', 1.4 חס'.

אני מקווה שאתם רואים מה שאני רואה. המספרים של מייקל ג'ורדן בסדרת הפלייאוף הגרועה בקריירה שלו דומים מאוד לממוצעי הקריירה של קובי ברייאנט בפלייאוף ורק במעט פחות טובים מאלה של לברון.
אבל חכו, כי אולי זו לא הסדרה הכי גרועה בקריירה של מייקל. בכל זאת, למרות שלא פגע מחוץ לקשת, הוא הוריד המון ריבאונדים ובכלל תרם הרבה בכל אספקט של המשחק, בדרך לניצחון קליל בסדרה.

ב-88, בסיבוב השני מול דטרויט, הבולס הפסידו 4:1. אלו היו הימים שהבד בויס של הפיסטונס היו מכסחים ומפרקים את מייקל עם "חוקי ג'ורדן" שנה אחרי שנה. ומה ג'ורדן עשה בסדרה ההיא?
27.4 נק', 49.1% מהשדה, 33.3% לשלוש, 78.9% מהקו, 8.8 ריב', 4.6 אס', 2 חט', 0.6 חס'.

ושוב... אני מקווה שאתם רואים מה שאני רואה. לפני ש"למד איך לזכות באליפויות", מול היריבה שמיררה לו את החיים ושהתרכזה כל כולה בלעצור אותו, ג'ורדן נתן תצוגות שהן טובות כמו (ואולי קצת יותר) מממוצעי הקריירה של קובי בפלייאוף ודומים מאוד לאלה של לברון – שהוא מכונה מושלמת לצבירת סטטיסטיקות מרשימות. אפילו אם לוקחים רק את השנים בהן קובי היה שחקן חמישייה בלייקרס (ומורידים את השנתיים הראשונות בהן היה שחקן ספסל ולכן צבר סטטיסטיקות פחות מרשימות) – עדיין: בסדרה הכי גרועה של מייקל, מול האלופה שכיסחה ופירקה אותו והתרכזה רק בלעצור אותו, הוא עדיין ייצר תצוגות ששוות ערך לכל ממוצעי הקריירה של קובי ושל לברון בפלייאוף.

**

בסך הכל, מייקל השתתף ב-37 סדרות פלייאוף בקריירה. מאזנו בסדרות: 7:30. מאזנו בסדרות בהן היה לו יתרון ביתיות: 0:25. אתם רואים נכון. ג'ורדן מעולם לא הפסיד סדרת פלייאוף בה היה לו יתרון ביתיות. קובי הפסיד גמר עם יתרון ביתיות, קובי הודח בסוויפ בפלייאוף עם יתרון ביתיות. לברון עף בגמר המזרח ובסיבוב השני מול בוסטון בשנתיים האחרונות שלו בקליבלנד עם יתרון ביתיות, והפסיד עם מיאמי את הגמר מול דאלאס עם יתרון הביתיות. למייקל 6 מ-6 בגמרים, עם 6 תארי MVP של הסדרה. לקובי 5 מ-7 בגמר, ורק עם 2 תארי MVP של הסדרה. לברון על 1 מ-3 ו-MVP אחד.

אני לא בא לומר שיש משהו לא בסדר בקובי ובלברון. רחוק מזה. הם עצומים. קובי הוא אחד מעשרת השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק ומתדפק על דלתות הטופ 6 (מייקל, בירד, מג'יק, ראסל, ווילט, קארים). לברון בדרך לאותם מקומות בדיוק. אל תטעו: המורשת הספורטיבית שלהם נדירה, גדולה, היסטורית, וכמובן שהיא עדיין לא חתומה.

אבל אני כן בא לומר שיש משהו לחלוטין לא נורמלי במייקל, ובמורשת הפלייאוף האלמותית שלו. וככל שמשווים את מורשת הפלייאוף של קובי ושל לברון לזו של מייקל, ברור יותר ויותר שאין מה להשוות.

ב-37 סדרות פלייאוף, רק ב-3 מייקל ירד מ-29 נקודות למשחק ממוצע בסדרה. רק ב-9 קלע פחות מ-30 למשחק – 4 מהן היו נגד הניקס ודטרויט בין 88 ל-91 (כשהיו קבוצות הגנה ענקיות). נגדן קלע "רק" בין 27.4 ל-29.7. ושימו לב לזה: ב-13 מתוך 37 הסדרות קלע בממוצע יותר מ-35 נקודות למשחק, 2 מהן היו סדרות גמר. מתוך אותן 13, רק ב-2 הוא הפסיד. שתיהן היו סיבוב ראשון נגד בוסטון הגדולה, ב-86 וב-87. בואו נחזור על זה: בכל סדרת פלייאוף שלישית, ג'ורדן קלע יותר מ-35 למשחק (היחס נשמר גם בגמר: 2 מ-6). ואם המקרה לא היה "ג'ורדן הילד בסיבוב הראשון נגד בוסטון הגדולה ובלי יתרון ביתיות" זה גם נגמר בניצחון בסדרה עם 11 מ-11. 4 מ-5 הסדרות עם ממוצע הנקודות הכי גבוה בהיסטוריה של הליגה הן של מייקל, ויש לו גם את העשירית הכי טובה.

אני לא חושב שהדגשתי את זה מספיק, אז אני אנסה שוב: מורשת הפלייאוף של קובי ושל ג'יימס היא גדולה. לשניהם יש כישלונות צורמים וזכורים, אבל לשניהם יש הרבה יותר הצלחות מאשר כישלונות, ושניהם שחקנים היסטוריים. אבל כשמסתכלים על מורשת הפלייאוף הנוכחית שלהם, גם זו של קובי וגם זו של לברון מתברגות בצמרת – לצד אלה של יתר השחקנים הגדולים בהיסטוריה. מג'יק, בירד, קארים, שאק, דאנקן, אולאג'וואן (ראסל, בהיבט הזה, נמצא כמובן בספרה משל עצמו). זו חתיכת רשימה להיות בתוכה. זו רשימת השחקנים הכי גדולים בהיסטוריה. אלה השחקנים שמרכיבים, בצורה זו או אחרת, את מקומות 2 עד 8 או 10 או 12 של השחקנים הכי גדולים אי פעם.

וככל שמשווים את מה שהשחקנים האלה עשו למה שמייקל עשה בפלייאוף – ההשוואה נראית יותר ויותר חד צדדית. אף שחקן מעולם לא שידרג את משחקו מהעונה הרגילה לפלייאוף כמו שג'ורדן עשה. אף שחקן מעולם לא היה כל כך טוב, כל כך יציב, למשך כל כך הרבה זמן בפלייאוף כמו שמייקל היה. אף אחד לא מעמיד מורשת פלייאוף כל כך עמוסת הצלחות, שגם את הכישלונות היחסיים בה אי אפשר לשייך למייקל.

את כישלונות הפלייאוף הגדולים של קובי ושל ג'יימס אפשר – וצריך – לזקוף לחובתם. בהפסד לדטרויט בגמר של 2004 קובי קלע רק 22.6 נקודות למשחק ב-38% מהשדה, עם 2.8 ריב'. במשחק השישי מול בוסטון ב-2008 הוא קלע 22 נקודות ב-7 מ-22 משדה, עם 3 ריב' ואסיסט בודד. בסוויפ מול דאלאס ב-2011 קלע במשחקים 3 ו-4 רק 17 נקודות בכל אחד מהם. ועל ההתפרקות הטוטאלית של לברון ג'יימס ברבעים האחרונים בגמר מול דאלאס, גם כן ב-2011, כבר נכתבו מספיק מלים. בכל אחד מהכישלונות האלה – החולשה של קובי ושל לברון הייתה מהגורמים הבולטים להפסד.

וגם זה דבר שאי אפשר לומר על מייקל. כי הוא אף פעם לא היה חלש בפלייאוף.

בעצם, אפשר לומר שלמייקל ג'ורדן היו שני כישלונות פלייאוף:

1) שלוש הדחות רצופות על ידי דטרויט (סיבוב שני ב-88, גמר מזרח ב-89 וגמר מזרח ב-90).

2) ההפסד לאורלנדו מג'יק בסיבוב השני ב-95.

בהפסד לאורלנדו, מעבר כמובן להנחות הברורות שג'ורדן מקבל מתוקף העובדה שרק חזר מפרישה, הרי שלבולס לא היה יתרון הביתיות ומולם עמדה קבוצה טובה יותר. ועדיין, מייקל נתן 31 נק' למשחק ב-47.7% מהשדה, עם 6.5 ריב' ו-3.7 אס' ו-2.5 חט'. כל שחקן אחר שהיה נותן את המספרים האלה היה מושווה אוטומטית לג'ורדן והיינו אומרים עליו שהוא היה ענק. וזה לא הספיק.

וגם בשלושת ההפסדים הרצופים לפיסטונס, היכולת של ג'ורדן לא הייתה מה שמנע מהבולס לעבור את דטרויט. ראשית, דטרויט הייתה כל הזמן הקבוצה הטובה יותר. בשלושת השנים האלה דטרויט הגיעה עד לגמר, ובשתיים מהן לקחה אליפות. היא הייתה הקבוצה הכי טובה בליגה, שיקגו הייתה צעירה, וכישלון אמיתי לא היה כאן. ועדיין, למרות שהיה בקבוצה הפחות טובה, ולמרות שהפיסטונס עשו הכל כדי לעצור אותו, אלה המספרים של מייקל בשלוש הסדרות האלה:

17 משחקים, 30.0 נקודות, 47.2% מהשדה, 6.8 ריב', 5.9 אס', 2.2 חט', 0.5 חס'.

האם באמת אפשר לומר ששחקן שנתן כל משחק 30, 7, 6 ו-2 היה האשם בהפסדים, מול קבוצה עדיפה, וללא יתרון הביתיות? ודאי שלא. כלומר, גם בכישלונות הפלייאוף היחסיים היחידים שאפשר לגרד מהקריירה של מייקל ג'ורדן, לא רק שהוא מעולם לא היה הסיבה לכישלון, אלא תמיד היה הסיבה לכך שלשיקגו בכלל היה איזשהו סיכוי מלכתחילה. עד כמה זה מדהים? קשה לתפוס.

לקינוח, 10 סדרות הפלייאוף הכי טובות בקריירה של מייקל:
(בעצם, 11. לא הצלחתי לבחור)

11. הפסד 3:0 לבוסטון בסיבוב הראשון ב-86.
3 משחקים, 43.7 נק', 50.5% מהשדה, 6.3 ריב', 5.7 אס', 2.3 חט', 1.3 חס'.
אקסטרא: 63 נקודות במשחק מספר 2, שיא פלייאוף.

10. ניצחון 2:4 על הניקס בסיבוב השני ב-89.
6 משחקים, 35.7 נק', 55% מהשדה, 9.5 ריב', 8.3 אס', 2.5 חט', 1.3 חס'.
אקסטרא: טריפל דאבל אחד ועוד 4 דאבל דאבלים, שניים מהם עם אס', שניים עם ריב'.

9. ניצחון 2:4 על הניקס בגמר המזרח ב-93.
6 משחקים, 32.2 נק', 40% מהשדה, 6.2 ריב', 7.0 אס', 2.5 חט', 1 חס'.
אקסטרא: 55 נק' ב-60% מהשדה במשחק 4, אחרי שנתפס מהמר באטלנטיק סיטי.

8. ניצחון 1:4 על פילדלפיה בסיבוב השני ב-90.
5 משחקים, 43 נק' למשחק, 54.8% מהשדה, 6.6 ריב', 7.4 אס', 4 חט', 1.2 חס'
אקסטרא: כל הסדרה קלע בין 37 ל-49.

7. ניצחון 2:4 על פורטלנד בגמר 92.
6 משחקים, 35.8 נק', 52.6% מהשדה, 4.8 ריב', 6.5 אס', 1.7 חט', 0.3 חס'.
אקסטרא: 6 שלשות ו-35 נק' במחצית הראשונה של הסדרה. הגביל את דרקסלר ל-24.8 נק' ב-40.7% מהשדה.

6. ניצחון 0:4 על דטרויט בגמר המזרח ב-91.
4 משחקים, 29.8 נק', 53.5% מהשדה, 5.3 ריב', 7 אס', 2.3 חט', 1.8 חס'.
אקסטרא: מייקל מדיח את האלופה בסוויפ, ויותר חשוב – סוף סוף מנצח את דטרויט.

5. ניצחון 2:4 על יוטה בגמר 97.
6 משחקים, 32.3 נק', 45.6% מהשדה, 7 ריב', 6 אס', 1.2 חט', 0.8 חס'.
אקסטרא: שבר את השוויון במשחק 5 עם תצוגת ה-38 נק'-39 מעלות.

4. ניצחון 2:3 על קליבלנד בסיבוב הראשון ב-89.
5 משחקים, 39.8 נק', 5.8 ריב', 8.2 אס', 3 חט', 0.4 חס'.
אקסטרא: בכל הסדרה קלע בין 30 ל-50. ניצח את הסדרה בזריקה בשנייה האחרונה של משחק 5.

3. ניצחון 3:4 על אינדיאנה בגמר המזרח ו-2:4 על יוטה בגמר ב-98.
13 משחקים, 32.5 נק', 44.7% מהשדה, 4.9 ריב', 3.3 אס', 1.8 חט', 0.5 חס'
אקסטרא: מבוגר, עייף, מותש, סוחב את הקבוצה מול יריבות עדיפות, כשפיפן קולע 6 ו-8 בשני המשחקים האחרונים של הגמר ומוגבל ל-26 דקות במשחק האחרון, בגלל פציעה בגב.

2. ניצחון 1:4 על לייקרס בגמר 91.
5 משחקים, 31.2 נק', 55.8% מהשדה, 6.6 ריב', 11.4 אס', 2.8 חט', 1.4 חס'.
אקסטרא: סוליסט, הא?

1. ניצחון 2:4 על פיניקס בגמר 93.
6 משחקים, 41 נק' למשחק, 50.8% מהשדה, 8.5 ריב', 6.3 אס', 1.7 חט', 0.7 חס'.
אקסטרא: שיא ממוצע נקודות למשחק בגמר.