חנוכה, תהילים ונצחונות רצופים: קרייג סמית' נושם חג בירושלים

[עדכון] כמו כולם, גם אני הזדעזעתי לשמוע על האסון הנורא שהתרחש אתמול בקונטיקט, בו נרצחו 20 ילדים ועוד שישה מבוגרים. אני, ואנשים נורמלים אחרים, לעולם לא נוכל להבין מה גורם לאדם לעשות דבר כזה. זה בטח לא עוזר למי שאיבד קרוב באסון הזה, אבל אני כמובן משתתף בצער ושולח את תנחומיי. הצער וההלם הם אמיתיים וכולנו שותפים להם. אני מקווה שלא נראה יותר מקרים כאלה ומזדהה עם הדברים שנשא ברק אובמה לאחר שנודע לו על האסון.

(יתר הפוסט נכתב לפני האסון ומתעסק בדברים יומיומיים כמו כדורסל ונסיעות אוטובוס בשעות הקטנות של הבוקר).

אחחח... החגים – אחת התקופות הכי מרגשות של השנה, ודצמבר הוא חודש שטומן בחובו משמעות גדולה לכמה דתות. זה זמן בו משפחה וחברים מתכנסים יחד כדי לחלוק צחוקים וסיפורים מהשנה האחרונה ולהעלות זכרונות ישנים. אני ויתר האמריקאים בקבוצה מתכוננים לחג המולד. כבר הבנתי שגם כאן בירושלים מרגישים את החג ושבעיר יש אווירה מיוחדת בימים האלה. וכשאני נוהג ברחבי ג'יי-טאון (ירושלים) אני ממש יכול להרגיש את זה. אנשים מחייכים יותר ונחמדים יותר אחד לשני, והכי מדהים – הנהגים מוותרים על שימוש בצופר! זו פשוט התקופה היפה ביותר בשנה (יש שיר כזה של אנדי וויליאמס).

עד כה החודש הזה היה טוב לנו (מנגב את הזיעה מהמצח...). אנחנו ברצף של ארבעה ניצחונות וכקבוצה פשוט נראים הרבה יותר טוב מאשר בתחילת העונה. ניצחון גדול מול פרינאיי בשבוע שעבר החזיר אותנו על המסלול ושם את הגורל שלנו בידיים שלנו.

לפני המשחק ביום ראשון התקיים טקס הדלקת נר חנוכה. כולם קיבלו כיפות והאווירה הייתה חמימה וגם הקהל הרגיש כמו קהל אחד, בלי קשר למה שעמד לקרות על המגרש ובאיזה קבוצה הוא תמך. הרגשתי שכולנו מחוברים לכמה רגעים. אחרי הטקס היינו מאוד מפוקסים, רצינו להשיג את הניצחון באחד המבחנים הכי קשים בליגת ווינר – משחק מול מכבי חיפה והמאמן המצוין שלה בראד גרינברג. אני חייב לומר, לגרינברג יש רזומה מרשים מאוד. הוא היה עוזר מאמן בכמה קבוצות ב-NBA וגם הג'נרל מנג'ר של פילדלפיה. וכן, יש לו קשר לכך ששיחק שם בחור שאתם אולי מכירים... אלן אייברסון. הוא בחר בו בדראפט. הוא אימן גם במכללות, כעוזרו של אחיו סת' בווסט וירג'יניה וכמאמן ראשי בראדפורד. הוא נראה כמו בחור נהדר והיה לי את העונג להיתקל בו לרגע, אחרי אחת השריקות לעבירה במשחק. בזמן זריקת עונשין אני הלכתי לאורך המגרש ואמרתי בקול רם "זה לא היה פאול!". הוא הסתכל אליי וחייך, אפשר היה להרגיש שהוא מבין על מה אני מדבר. בכל מקרה, זה היה רגע מאוד נחמד. בסיום המשחק היינו כולנו שמחים מאוד ולא רק בזכות הניצחון אלא גם בזכות כך שעלינו מעל ל-50% הצלחה בליגה – מאזן שהיינו מתחתיו כל השנה.

היום שלאחר מכן היה גם כן מאוד מיוחד. כשדיברתי קודם על החגים שכחתי לומר עד כמה זה מרגיש טוב יותר לתת מאשר לקבל, וזה בדיוק מה שעשינו ביום שני. חילקנו מחשבים ותיקים של הפועל ירושלים מלאים בכל טוב לילדים בבית חולים בג'יי-טאון. זה היה אירוע נהדר כל כך, כל הצוות של הפועל ירושלים היה שם וכמה אורחים מיוחדים, היה ליצן, היה קרנף (אני), ואדם בתחפושת של קנגרו (המאסקוט). החיוכים על פני הילדים היו יקרים מפז והעובדה שהצלחנו לגרום להם לחשוב על משהו מלבד המחלה שלהם העלה בי תחושה של הגשמה עצמית. האירוע הוכתר כהצלחה וזו תמיד הרגשה טובה להיות בר מזל מספיק כדי לתת בחזרה. בייחוד למטרה טובה שכזו.

למחרת בבוקר יצאנו לעוד משחק חוץ ביורו קאפ, הפעם בצ'כיה. הפעם היינו על האוטובוס בדרך לשדה התעופה כבר ב-3:20 בבוקר, ואתם כבר יודעים מה אני מרגיש לגבי הבקרים האלה. עם זאת, העובדה שיצאנו כל כך מוקדם השתלמה כי הטיסה הייתה רחוקה מלהיות מלאה, ככה שיכולנו להתרווח ולהתמתח על הכיסאות. אחרי הטיסה הייתה לנו נסיעת אוטובוס של שעתיים למלון. אני הייתי שפוך לאורך כל הזמן הזה. ברגע שהגענו זרקנו את התיקים ואכלנו צהריים. כשישבנו סביב השולחן יכולתי להרגיש משהו באוויר. בפעם הראשונה הרגשנו שבאמת באנו למאבק בו הפסד איננו אופציה, ואפשר היה להרגיש את זה גם בזמן האימון בערב. והאם כבר הזכרתי שירד שלג כשהגענו? זה היה שלג רציני.

לאורך המחצית הראשונה אנחנו ונימברוק היינו צמודים, אבל ידענו שאנחנו יכולים לנצח את הקבוצה הזו אם רק נשיג כמה עצירות בהגנה. במחצית השנייה הצלחנו לעשות את זה והפכנו פיגור של שתי נקודות לניצחון ב-8. אלא שלמרות שנצמדו לנימברוק במקום השני בבית, הניצחון הראשון שלהם נגדינו היה בהפרש גדול בהרבה, אז הם עלו לסיבוב הבא יחד עם קייב. זה מאכזב, אבל זו השיטה. אנחנו הכנסנו את עצמנו למצב הזה. עם זאת, הראנו אופי ועוצמה. היינו במאזן 3:1 ונלחמנו בחזרה עד למצב ששוב היה לנו סיכוי לעלות, וסיימנו ב-3:3. אנחנו לא צריכים להוריד את הראש.

**
ראיתי שקובי ברייאנט הפך לשחק החמישי בלבד שקולע את הנקודה ה-30 אלף שלו ב-NBA. זהו הישג גדול משחק ומתחרה גדול. אני מקווה שהוא ישחק עוד 4 או 5 שנים וישבור את השיא של קארים עבדול ג'באר. זה יהיה גדול, אבל רק הזמן יגיד אם זה אפשרי. אני גם מקווה שלייקרס יחזרו לעצמם כשסטיב נאש יחזור, כי אני יודע עד כמה קובי ברייאנט רוצה לנצח.

**

המפגש של השבוע... הפיזיותרפיסט של הקבוצה שלנו, גדי חדד, כל הזמן עוטף את עצמו בסוג מיוחד של בד ואז הוא שם שני חלקים נוספים שנראים כמו קופסאות קטנות על הראש ועל היד, ולכל חלק כזה יש שם שונה. הבד נקרא טלית ושתי הקופסאות הקטנות נקראות תפילין. לטלית יש חוטים שזורים בדוגמאות שונות שמסמלות תפילות. בשני החלקים של התפילין יש את אותו הכיתוב בפנים, אבל בסדר אחר. בזה ששמים על החלק העליון של היד יש ארבע פסקאות על פתק אחד. שמים את זה במעלה יד שמאל כי זה הכי קרוב שאפשר ללב. זה נקשר על היד ומכוון אל הלב. החלק השני נקשר למרכז המצח, וזה כמובן כדי להיות הכי קרוב שאפשר לראש, לתודעה, לרוח.

הסתכלתי עליו כשהוא קיים את הטקס הזה בשדה התעופה וצילמתי אותו. גדי מאוד סיקרן אותי אז בינתיים למדתי ממנו שני דברים: 1) את ההסברים לגבי הטקס הזה. 2) שהוא מעריץ גדול של סנופ דוג ואוהב מאוד את האלבומים המוקדמים שלו. גדי כבר היה בהרבה מקומות בעולם וראה הרבה דברים, אז אני תמיד אוהב לנצל את ההזדמנות ללמוד ממישהו מנוסה כל כך ולהשיג כמה שיותר ידע שאני יכול.
וזה מביא אותי למחשבה האחרונה לפוסט הזה: כל יום מביא איתו התחלה חדשה. זה תמיד חשוב לנסות ללמוד משהו מכל סיטואציה ולחלוק את הידע והניסיון שלך עם אחרים. כולנו מחפשים תשובות, אבל לפעמים לא שמים לב שהתשובה מונחת לנו מתחת לאף. למידה, הסתכלות והסקרנות לשאול שאלות הם ערכים חשובים בחיים, אתה לא יכול לדעת מתי תצטרך פתאום את הידע הזה.

[עדכון] ונסיים בתפילה לזכר הקורבנות בטבח בקונטיקט, ונקווה שאלוהים יעניק כוח למשפחות. שבת שלום.