12/12/2012: מחווה לתריסר מספרי 12. וגם למייקל ג'ורדן

עד עכשיו סביר שכבר נמאס לכם לשמוע שהיום ה-12.12.12. הפייסבוק סובל מזה, מחלקות היולדות בבתי חולים סובלים מזה, אולמות אירועים סובלים מזה. בעצם, האחרונים מבסוטים ממש. בכלמקרה, אנחנו החלטנו למתן קצת את הביאוס הזה. איך? ובכן, ראשית, להיזכר בכמה מהספורטאים האהובים עלינו. שנית, לחזור לכמה קטעי יוטיוב מצוינים. ומה יותר טוב מאשר לשלב את שניהם? אז לכבוד התאריך, קבלו 12 ספורטאים מספר 12 שבא לנו להיזכר בהם.

מייקל ג'ורדן
23, זה כמובן המספר (שמסביר למה לברון ג'יימס לבש אותו בשנותיו בקליבלנד, ולמה קובי ברייאנט בחר 24). 9 זה המספר שהוא לבש בנבחרות ארה"ב. והייתה התקופה הקצרה עם 45. אבל 12?! מה הוא קשור? ובכן, קשור. והנה הקישור.

אנתוני פארקר
בין קריירת מכללות מוצלחת בבראדלי ולזמן שקיבל את המספר 8 בצהוב והפך לאגדה, פארקר בילה שלוש עונות חלשות ורוויות פציעות ב-NBA, השתיים הראשונות בהן בפילי. ב-39 הופעות הוא קלע 1.9 נקודות למשחק עם 0.7 ריבאונדים ו-0.5 אסיסטים. מה שהכי חשוב זה שהוא עשה את זה עם המספר 12 על הגב. אבל בגלל שלא הצלחנו למצוא שום קטע שלו ביוטיוב מהימים האנונימיים האלה, תתפנקו בשני הדברים האלה, מאותו משחק מול אינדיאנה.

וויל ביינום
הנה עוד שחקן מכבי – ולא האחרון ברשימה. וגם הוא, בדומה לפארקר, לא לבש 12 כששיחק בצהוב. אז למה הוא בכל זאת כאן? כי גם בצהוב, וגם בכחול של דטרויט פיסטונס, ביינום הוכיח שמדובר באחד הקפיצים הכי מדהימים בעולם הכדורסל. זו העונה החמישית שלו ב-NBA מאז עזב את היכל נוקיה, והוא מתברר ככדורסלן לגיטימי. אבל עדיין, מה שגורם לאוהדי כדורסל לזכור אותו זה ביצועים כמו אלה.

דורון ג'מצ'י
שחקן שלישי ואחרון ממכבי תל אביב, וסוף סוף אחד שאשכרה לבש את המספר המדובר במדים של אלופת ישראל (אבל לא אלופת אירופה. לפחות לא איתו). מלך הסלים של הכדורסל הישראלי אי פעם לא היה בדיוק איש של היי לייטס, למרות ניתור ומהירות. הוא העדיף לעמוד ולקבור אותן מרחוק. כמו במקרה הזה:

(אה, שיט, זה גם 12 בצהוב, אבל נראה לי שהתכוונתי לזה)

סבסטיאן ג'יובינקו
כשהיה ממש צעיר לבש בעיקר 20 ביובנטוס, אח"כ עבר לפארמה ולבש 10. היום הוא עם 12, ולכן אנחנו יכולים להכניס לרשימה את אחד השחקנים האהובים עלינו. עזבו אתכם "עמד בהבטחה", עזבו "יציבות" או "יכולת לסחוב קבוצה". אם מבודדים את הכדורגל לכישרון בקצות הרגליים, ג'יובינקו הוא אחד הטובים בעולם. יוטיוב מלא באינספור קליפים שנעשו לכבודו, הנה אחד עדכני.

אנדרו לאק
שנתיים ברצף הוא סיים במקום השני בהצבעות ל"הייזמן", הפרס לשחקן המצטיין של השנה בפוטבול המכללות. זה לא הפריע לו להיבחר ראשון בדראפט, ולהוכיח שכל מי שחשב שסגנויות ההייזמן שלו הן שיא הקריירה שלו – כמה הוא טועה. לא שחקן של מספרים מפלצתיים כמו השניים שהוא הפסיד להם את הפרס (קאם ניוטון ורוברט גריפין השלישי), אבל מנהיג, מצביא, ווינר. מחזיר העונה את אינדיאנפוליס לפלייאוף וחתום על אחד הקאמבקים הגדולים של השנה ב-NFL, מול גרין ביי. תזכרו את השם.

תיירי הנרי
הוא שיחק עם 12 על הגב כשחזר לארסנל לפני שנה, לקדנציית השאלה קצרה. הוא כנראה ילבש את אותו מספר גם עכשיו, כשיחזור לאמירויות (הם די זקוקים לו, כמה שזה עצוב להודות). אבל 12 הוא לבש לאורך מרבית הקריירה שלו בנבחרת. קריירה נהדרת, ענקית, היסטורית. אליפות עולם, אליפות אירופה, סגנות באליפות העולם, 51 שערים ב-123 הופעות. אבל אף רגע שלו בטריקולור לא ימחק את הבושה הזו: 

סרגיי קלשצ'נקו
בהפועל תל אביב הוא היה שותף לאחת הריצות הגדולות של קבוצה ישראלית במפעל אירופאי. אולי אפילו הגדולה ביותר. אבל שם הוא לבש 14, אם אנחנו זוכרים נכון. עם זאת, במכבי חיפה הוא לבש 12, ושם הוא כבש 29 שערי ליגה, כולל אחד שהוא השער הראשון במילניום הנוכחי (אם אתם סופרים מאז ה-1.1.2000. אבל אם הייתם מקשיבים לג'רי סיינפלד הייתם יודעים שצריך לספור מאז ה-1.1.2001. מה שהופך את השער של קלשצ'נקו לאירוע די צולע) (חכו ל-1:19)

אריק בלדסו
הבחור רק בן 23, ולמרות שהוא בעיצומה של העונה הטובה ביותר שלו ב-NBA, ליגה שהוא נכנס אליה ב-2010, הוא כבר הספיק לקצור לא מעט "אוווו" ו"אהההה". רבים מחשיבים אותו כיום לאחד מה-2,3 אתלטים הכי טובים ב-NBA, ובלדסו – שקפץ לליגה אחרי עונה אחת במכללות כשהוא רחוק מלהיות "כדורסלן מוכן", ממשיך להשתפר. דבר אחד הוא לא צריך לשפר, מה שהוא עושה כשהוא כבר באוויר.

דווייט הווארד
כשמדברים על ספורטאים שחיים חזק ברשת, ביוטיוב בפרט, חייבים להזכיר את דווייט. הוא הרבה יותר בדרן מכדורסלן. ככה זה כשאתה מנסה לחקות את שאקיל אוניל, אבל אין לך לא את הכישרון שלו ולא את יכולות המשחק שלו. אבל ריקוד? בזה הוא נותן לו פייט. הנה, תראו:

ג'ון סטוקטון
הרכז הטהור הגדול בתולדות המשחק (טהור = כמו שממציא המשחק התכוון. מג'יק לא היה רכז טהור. הוא היה כוכב טהור). אנשים נוטים לשכוח את זה, כי החלק של הקריירה בו הוא היה מהיר, חודר, קופץ, אמיץ, התרחש לפני עידן האינטרנט, חלקו אפילו לפני ששידורי NBA הפכו לנחלת הכלל בארץ ובעולם. אבל גם אחרי שהאינטרנט נכנס לחיינו סטוקטון המשיך להיות רכז של 10 אסיסטים למשחק, שנה אחרי שנה. שחקן הגנה אדיר, מריץ מתפרצות, תמיד מוצא את האיש הפנוי. עונג.

מרקו ואן באסטן
"חלוץ 9 קלאסי". כן, אמרו את זה עליו הרבה. הוא גם לבש את המספר הזה רוב הקריירה. אבל ברגע אחד חשוב הוא לא. הזמן: 25 ביוני, 1988. המקום: האצטדיון האולימפי במינכן. המעמד: גמר אליפות אירופה. היריבה: ברית המועצות. החולצה: כתומה. המספר: אתם יודעים לבד. בדקה ה-54 הולנד חטפה כדור במרכז המגרש ויצאה להתקפה מתפרצת. הכדור הלך שמאלה ובנגיעה נשלחה הגבהה לצד הרחוק של הרחבה. אבל למה אני מדבר? תראו בעצמכם.

 

טום בריידי
במכללות היססו לתת לו את תפקיד הקוורטרבק הפותח. כשהוא קיבל, הוא הוכיח את עצמו, וגם זה לא תמיד עזר. בדראפט של 2000 בחרו בו במקום ה-199. הוא היה ה-QB הרביעי, ואז השלישי, ואז השני. ואז הראשון נפצע, והוא קיבל את הצ'אנס שלו. באותה עונה זה נגמר עם זכייה בסופרבול. ב-2005 כבר היו לו שלושה. אבל עצם העובדה ששישה קוורטרבקים נבחרו לפניו לא עוזבת אותו עד היום, מזרימה בו מוטיבציה. עשו על זה סרט. כדאי לכם לראות אותו.