אוי לעיניים: האירועים המביכים ביותר השנה בספורט הישראלי

לכאורה אין משימת כתיבה קלה וכיפית יותר לסכם שנה מהזווית המביכה והמשפילה שחווה הספורט הישראלי בתשע"ב, והקושי היחיד שנותר הוא רק לבחור מה היה האירוע המביך, המבחיל ומעלה הגיחוך מבין היצע רחב במיוחד.

• סיכום שנה דרך העדשה: צפו בתמונות שעשו לנו את תשע"ב
• מעל כולם: לי קורזיץ ויעקב טומרקין הם ספורטאי השנה שלנו

אבל נסיר לרגע אחד את הציניות, וזה קשה במקרה של ציון אירועים שליליים, זה פשוט עצוב, כי הספורט שלנו הוא מדכא, חסר תחרותיות. הקושי הוא למצוא את הדברים הטובים, ששימחו מדינה שלמה, שיוצרים זהות פטריוטית ישראלית ולא את רגשות הדחייה והגועל. תאמינו או לא גם מערכת עיתונאית רוצה פה ספורט מצליח וספורטאים שנלווה אותם ונתגאה בהם, אבל אי אפשר לצייר בורוד כשמסביב יש הרבה אפור ושחור, להוציא חבורה מקצוענית, ייחודית ומצטיינת, אבל עליה קראתם בטור החיובי לסיכום השנה. טוב, נחזור לציניות ונדרג את חמשת המביכים של תשע"ב:

מקום 5: אריק זאבי ו-43 השניות הקשות
נפתח במונולוג המרגש שאכן אריק זאבי הוא מגדולי הספורטאים שגדלו ב"אין ספורט" הישראלי. אבל אם הכישלון בבייג'ין 2008 עוד היה נסלח, אז 43 שניות משפילות על המזרן בלונדון היו כבר יותר מדי. והכי נורא הוא שדווקא הווינר הגדול, ספורטאי ענק, שמרצה לאנשים על רוח הניצחון, היה כל כך "ישראלי" בהכנה שלו. יהיר, פטפטן, שאנן וחסר ריכוז, שנהנה הפעם מחיבוק ישראלי, ששמור בדרך כלל למפסידים סדרתיים, מהם מצפים למינימום.  זאבי נהנה מעיתונות אוהדת ואהדה ציבורית עצומה, כך שאיש לא יזכור לו זאת כשיפרוש, אבל הכוכבית הזו תלווה אותו הרבה אחרי שיקפל את המזרן ויוריד את חליפת הג'ודו.

אי אפשר שלא להיזכר באולימפיאדה עצמה כאירוע ישראלי מביך עד משפיל בכללותו, אבל לקחת את מקסיוטה, סנפורד, שוורץ ןזימרו ככישלונות מול זה של אייקון כמו זאבי יעשה להם עוול עצום. ולא נסגור את הפרק האולימפי המפואר בלי מילת תודה לצבי ורשביאק – בזכותו ובזכות הוועד האולימפי קיבלנו סאגה מבזה – בחירת הקמיע האולימפי. אירוע שהחל ב"שפיציק" שדמה מאוד (מאוד) לקישקשתא וכלה בתינוק של במבה, שהתחפש לתינוק אולימפי ליום אחד. ומה היה התירוץ של ורשביאק לשנה החולפת? "אני אחראי לכישלון? אני לא רץ ולא קופץ". אל תדאגו הוא יהיה איתנו בסיכומי שנה רבים נוספים.

מקום 4: לימור לבנת
שרת הספורט שלנו, באמת מבינה הכל, היא מומחית לספורט, חיה כל מקצוע מגובה הדשא, דרך הרשת על הטבעת, ועד חישוקי הריתמיקה. אין ספורט בישראל, אבל שרה יש, בעבוע יש. אלימות בכדורגל? ועדת חקירה. כשלון אולימפי? ועדת חקירה. התרסקות בכדורת הדשא? גם שם תהיה ועדה, תהיו רגועים יש על מי לסמוך.

כשהיו הצלחות (גל פרידמן זוכרים?) היא הייתה על הפודיום נרגשת וצוהלת. ובקדנציה הנוכחית, שבה הספורט הישראלי הוא אנטיתזה למצוינות באה ההברקה החדשה - הועדה. שם קוד לייצור רעש, לנפח אוויר בריאות, לנשוף אותו החוצה ולקבל כלום ושום דבר. כשיתפזר העשן הלבן מהררי הוועדות – מה שהיה הוא שיהיה, והשרה עולם כמנהגה תנהג.

מקום 3: סאגת צביקה שרף – אבנר קופל
מצד אחד, אי אפשר שלא לאהוב את התשוקה, האכפתיות והאהבה חסרת הפשרות והידע של שרף בכדורסל הישראלי. הרצון לשנות ולהזיז דברים נוגעים בכל מי שאוהב ספורט בטח במקום בו העסקנות והסירחון ממנו צועקים הצילו.
 
מצד שני, אי אפשר שלא לראות את ההישגים של אבנר קופל בשנים האחרונות. מקצועית הכדורסל פה מת, באמת שאני לא יודע כמה מזה באשמתו של קופל וכמה לא, אבל אי אפשר לקחת מהאיש שאיפר את המת והחזיר אותו לחיים, לכאורה. הסכמי החסות, הכסף שהביא לקבוצות, ההצלחה של המנהלת, ואפילו הפיינל-פור המקולל שעבר זמנו, יצרו מראית עין שיש פה משהו שעוד נושם ובועט.

לו ניתן, שילוב של מוח מקצועי שבוערת בו האש להציל את הענף כמו צביקה, ומוח עסקי כמו קופל היה נותן לענף בעיטה אדירה למעלה. אבל במקום זה קבלנו סאגה ארוכה, לעיתים אלימה, עם כמה מכות מתחת לחגורה, פלוס ניסיונות הכפשה דוחים של יו"ר האיגוד כלפי שרף יחד עם ניסיונות לבטל אקט דמוקרטי כמו ההתמודדות של שרף לאיגוד. ובפינה הנגדית, חבר שרף בצעד בעייתי לאנשים שצריך לקחת כדור נגד בחילה כדי לשמוע ובטח כדי להזדהות איתם כמו שאול אייזנברג, שי שני ואורנה אוסטפלד - שאיך נגיד בעדינות, גרמו כל אחד בדרכו לכמה נזקים לכדורסל הישראלי הן בדיבורים והן במעשים. כשכל האבק שקע, שני הצדדים יצאו מנצחים ומפסידים בו זמנית ואנחנו אוהבי הענף נשארנו כרגיל מובכים ועצובים.

מקום 2: שחקני הכדורגל הישראלי
את המקום הראשון שמרנו לעסקני הכדורגל, אבל תשע"ב הייתה המגעילה, האלימה והעצובה ביותר בכדורגל שלנו, גם מצד אלו שנמצאים על הדשא. מי מחפש מוצר שהוא כה כושל? לפחות 50 אחוזים מהאשמה מוטלת על הכתפיים של אלו שבגינם אנחנו צריכים לשלם על הכרטיס.

זה מתחיל ברמה העלובה בליגה. השחקנים כיום לא באמת אוהבים את המשחק אלא מחפשים את הדינרוס ואוהבים להימנות על הסגל של בוורן, פולוניה ורשה או בירשחוט. האוהדים הם אולי עדר לפעמים, אבל לא כאלו מטומטמים, הם יודעים מה שווה המוצר שלהם, וחוץ מאחרוני האולטראס, כולם נטשו בלי כוונה לחזור. הביזיון נמשך עם הנבחרת האפאטית, חסרת כל יצר ורצון להיות מחויבת כלפי הציבור אותו היא מייצגת והכל מסתיים בביזוי המקצוע.

הזלזול במקצוע, חוסר התשוקה כלפיו ובעיקר האלימות המילולית והפיזית של שחקנים בינם לבין עצמם. השיח הפנימי שלהם הוא אלים והשנה ראינו את זה בדמות הקטטות המכוערות באצטדיון המושבה (מכבי פ"ת-הפועל חיפה) ובמגרש בווינטר (בני לוד-הפועל ר"ג). זו הייתה תמונת המראה של הכדורגל שלנו. השחקנים וכל מי שחי ונושם את הדשא, הוא כבר מזמן לא דמות לחיקוי או מקור חינוכי אלא אנשים שמשתלבים באלימות הכללית במדינת ישראל זאת שבכבישים, במועדונים, בבתי הספר ובמגרשי הכדורגל. פרצופה של המדינה.

מקום 1: עסקני הכדורגל הישראלי
אם יש משהו בשנה העברית הזו שמביך יותר משחקן הכדורגל, שמתעלה עליו בגועל, באטימות, בניתוק ובאלימות הוא עסקן הספורט הישראלי. זו הייתה השנה בו כל אידיוט נהיה מלך. תשחזרו רגע בראש ותחשבו על כמות הפעמים בהן עסקנים נתנו את הטון האלים, הארסי ששם זין על כולם ובנו חומת ברלין בינם לבין מי שאוהב את הענף. עסקנים שבגללם כף רגלם של האוהדים לא תדרך במגרש כדורגל בארץ ויעדיפו לנסוע לקאמפ-נואו, לברנבאו ולאולד טראפורד.

כשפרוספר אזגי, הארכיטיפ החדש של עסקן בכדורגל, מאיים, מרביץ, מטיל אימה וממשיך לשמש בתפקיד בהתאחדות ויוצא כמו שלגיה מכל וועדת משמעת אז באמת אפשר לעשות FREEZE ולחפש משהו אחר לאהוב.

כשאלי טביב, מתייחס לאוהדים כמו לפח זבל (וקיבל את זה עליו בהפוכה לאחר מכן) ואיש מהענף לא נוקט בצעד כדי לעצור את התופעה. כשהשיח של "אני ואפסי עוד" הוא השולט אז זה סוף הדרך. כשאנשים כמו מיץ' גולדהאר לא מקבלים את הכרת התודה על כניסתם לכדורגל, וענף שלם של סוכנים, יושבי ראש, ובעלים של קבוצות אחרות מנסים רק לחבל בתמימות הנהדרת הזו, אז תביאו את שקיות ההקאה.

כשבהתאחדות לכדורגל יש יושב ראש, שכולם תלו בו תקוות, אך הוא נגרר לשיח הזה ומוסיף גם שמן למדורה (נאום הירידה של מכבי פ"ת כדוגמא מובהקת), במקום שהעשייה שלו היא זו שתסייע לו להפסיק את הצניחה לתהום, הוא, שותפיו ובתי הדין (עלובים בשיפוטם) לא נלחמים במצב הקיים ואף תורמים לו. נכון לעכשיו סביר להניח שגם בתשע"ג פסגת הרגעים המביכים לא תשתנה. הכדורגל הישראלי שלנו הוא רגע מביך אחד ארוך.