זלאטן הכי דומיננטי בעולם

"כשחקן בודד, איברהימוביץ' הוא הטוב בעולם. הוא סוליסט גדול, אבל סוליסט לא יכול לנגן בתזמורת. הכשרון שלו פשוט לא זקוק לסינרגיה עם אחרים". אפשר להתווכח עם הקביעה בתחילת הניתוח הקצרצר הזה, אבל המסר של אריגו סאקי ברור – זלאטן איברהימוביץ' ענק כשהוא לא צריך להשתלב לתוך תבנית קיימת. המאמן האגדי של מילאן נקלע בעקבות הדברים האלה לסכסוך מתוקשר עם החלוץ השבדי, שכמו על המגרש מסרב גם בחיים להיות מוגבל בהגדרות לגבי מה שהוא יכול או לא יכול לעשות.

ליונל מסי הוא תופעה מסוג אחר. חבר יוצא דופן מזן בסכנת הכחדה. איש לא מדבר על המגבלות שלו כי הן טרם התגלו. איש לא מבקר את יכולותיו הקבוצתיות כי עליהן נשען כל הסגנון שלו. איש לא מתווכח איתו על תפקודו כי הוא פשוט לא עונה בחזרה. מופנם, אדיש או סתם קצת פלגמט? זה לא באמת משנה, הבחור ניצב כיום במרכזו של קונצנזוס שכמותו לא הושג כבר לפחות שני עשורים. אין יותר מדי קולות המערערים על ההערכה שכוכב ברצלונה הוא כיום הכדורגלן הטוב בתבל. אז איך זה מסתדר עם הקביעה ההיא של סאקי שזלאטן הוא הגדול מכולם?

כדורגל, אם נרצה או לא, הוא משחק קבוצתי. גם חלקו של כל פרט, לעומת ענפים כמו כדורסל, כדורעף או כדוריד, קטן יותר. אין מה לעשות, להשפיע בתור אחד מתוך 11 זה לא כל כך פשוט. בנקודה הזאת מתבלטים הגדולים מכולם. מסי, למשל, הוא שותף מלא ומשמעותי לזכיה של ברצלונה בערימת התארים של השנים האחרונות. הכוח האמיתי שלו מתגלה בסטטיסטיקות האישיות. מתוך 235 השערים שכבש במשחקים רשמיים במדי בארסה, רק 111 הגיעו מבישולים. משמע, הוא יוצר לעצמו את רוב השערים. מעבר לכך, על פי אתר הסקאוטינג "טרנספרמרקט" הוא בישל 110 פעמים בעצמו - מעורבות ישירה ב-345 שערים ב-315 הופעות. אולם, בדילוג חזרה לעניין התארים הקבוצתיים, עד כה לא הוכח שמסי יכול להצליח מחוץ לשיטה וכאן הביקורת המשמעותית ביותר כנגד הכתרתו בתור הגדול מכולם.

ליאו מסי הוא תוצר של השיטה והוא גם אחד המחוללים שלה. ברצלונה לא הייתה מצליחה ככה בלעדיו וכנראה שהוא גם לא היה מצליח ככה בלעדיה. משחק המסירות הקצרות, הנעת הכדור הבלתי פוסקת, הזריזות שמנפצת את קווי ההגנה בתנועה אחת, יצירת קווי המסירה וריכוז של עילויים טכניים יצרו כולם יחד את המפלצת. הארגנטיני, מצדו, לא שואף ליותר מהשתלבות ולכן הוא מנצל את הסגנון לטובת הקבוצה ובעקיפין לטובתו שלו. מסי לא כופה את עצמו על השיטה, שמאפשרת לו בתורה להפיק ממנה את המיטב. הבעיה היא שהוא עדיין לא הוכיח שהוא מסוגל להתעלות בצורה המשכית ויציבה במסגרת אחרת. איברהימוביץ', לפחות עד לאחרונה, יצר את ההיפך הגמור.

אריגו סאקי הגדול לא סתם החמיא לאיברהימוביץ'. השבדי כבר נבחר בכל סקר, כתבה ודירוג אפשריים כאחד מעשרת הזרים הגדולים אי פעם בסרייה A ובאיטליה יודעים שאין תעודת ביטוח גדולה ממנו. למה? ובכן, מאז עונת 2003/4 זכה זלאטן בכל הליגות בהן שיחק. אחרי האליפות עם אייאקס הגיעו שתיים עם יובנטוס (שנשללו בבית המשפט), שלוש עם אינטר, אחת בברצלונה והאחרונה עם מילאן – 8 אליפויות רצופות במדי חמש קבוצות שונות. בכולן הוא היה גורם משמעותי, רק בעונה אחת הוא ירד מסך של 15 שערים. ארבע פעמים הוא נבחר כזר המצטיין של העונה, שלוש פעמים הוא הוכתר כשחקן העונה באיטליה. אין הוכחה מובהקת יותר לדומיננטיות של שחקן.

כמעט כל ההישגים הנ"ל נרשמו לא בזכות הקבוצתיות של איברהימוביץ', אבל בגלל היעדרה. הלוא עם נבחרת שבדיה הוא לא הגיע ליותר מרבע גמר יורו, מברצלונה הוא נפרד בגלל חוסר התאמה, בליגת האלופות הוא מעולם לא זכה ובעיות המשמעת ליוו אותו לכל מקום בו דרך. במפעלים בהם הכל נקבע בשלבי נוק-אאוט הוא שילם ביוקר על האגואיזם, בעוד שהתשוקה חסרת הפשרות שלו לניצחון, הנתונים הפיזיים והכשרון העצום גישרו על החסרונות בריצות לטווח הארוך.

כשאיברהימוביץ' חזר מברצלונה לאיטליה וסחב את מילאן לאליפות ראשונה אחרי שש שנות בצורת, סאקי ואחרים הבחינו בשינוי. האגו המנופח והשטויות עדיין עשו את שלהם (14 צהובים ושלושה אדומים מאז הגיע למועדון), אבל משהו מן הקבוצתיות חילחל אפילו אליו. "הגעת איברהימוביץ' יצרה אופוריה במועדון ובקבוצה שסבלו מדכאון", ניתח המאמן לשעבר, שמילאן שלו היא מתחרה רצינית של בארסה הנוכחית במירוץ לתואר הקבוצה הגדולה אי פעם. "הניסיון של איברה בברצלונה עזר לו מאוד. הוא שיחק עם הקבוצה ולמען הקבוצה וזה עזר לא רק למילאן, אלא גם לו עצמו". השינוי הזה ניכר היטב בשטח. ב-74 הופעות במדי הרוסונרי הוא כבר כבש 50 שערים ובישל 25 נוספים – מספרים שגם שחקנים הנחשבים קבוצתיים בהרבה לא משיגים.

ועדיין, איברהימוביץ' נשאר בראש ובראשונה שחקן מטרה. האיש שמקבל את הכדור ומנסה לקחת את המשחק על עצמו. שער בכל 96 דקות על הדשא, 29 כיבושים העונה בכל המסגרות והשפעה מורגשת ביותר לעובדת היותו על המגרש, או היעדרו ממנו. אז לאור כל הנתונים האישיים, המחמאות ורצף האליפויות הלא-אנושי במדי 5 קבוצות שונות, מדוע זלאטן לא נחשב אפילו כאחד שמדגדג את הכתר של ליאו מסי? התשובה, כנראה, פשוטה יותר ממה שניתן לשער: כדורגל הוא משחק קבוצתי ומסי רותם את יכולותיו האישיות הפנומנליות כדי להיות השחקן הקבוצתי הטוב ביותר בעולם. לא יותר, לא פחות.

נכתב שמחבר המשלים איזופוס אמר פעם: "החזק והחלש אינם יכולים לקיים שותפות". זלאטן איברהימוביץ', אפילו זה שמרבה לבשל בשלוש השנים האחרונות, כנראה עדיין מאמין במשפט הזה.