יוון שוב גונבת את ההצגה בתפקיד הנבל

קצת ז'רגון של WWE: מתאבק "טוב", כזה שאהוד על ידי הקהל, נקרא פייס (FACE) בעוד שמתאבק "רע" נקרא היל (HEEL). כל מי שאי פעם ראה קצת היאבקות בידורית בחייו מכיר את הטיפוסים. ההיל ייכנס לזירה בהליכה שחצנית, יתפוס את המיקרופון, ישלח כמה הקנטות מדודות לקהל המקומי ולא יבחל בשום אמצעי על מנת לנצח. הפייס יחלק כיפים בדרך לזירה, יעניק תשורה לאיזה ילד בר מזל ויקפיד לציית לחוקים, לשופט ולמוסר הנהוג. לרוב, הוא גם ינצח אבל מדי פעם, כנראה למען מקדם האמינות השחוק גם כך, ההיל יצליח לרמות את כולם ולגנוב ניצחון למורת רוחו הרבה של הקהל באולם ובבית.

• יוון ניצחה 0:1 את רוסיה ועלתה לרבע הגמר - הכל בזירת המשחק שלנו >

הסיבה ל"שישים שניות  על" הזה היא שעבור כל אוהד רסלינג באשר הוא, ההקבלה למה שאירע אמש בוורוצלאב זועקת לשמיים. יוון נכנסה למשחק כמו היל טיפוסי – העצם בגרון של הטורניר, הנבחרת שנותנת לגיטימציה לכל מה שרע בכדורגל וכולם רק מתים שתעוף ומולה, הפייס – רוסיה. הנבחרת שפתחה בסערה עם רביעייה והציגה את הכדורגל הטוב ביותר בבית א' ללא תחרות. הקהל, ברובו רוסי, רק חיכה שארשאבין ושות' יטאטאו את היוונים המוכים מהדשא בדרך לרבע הגמר. ואז הבלתי ייאמן קרה. טעות בקישור הרוסי הובילה לשער של קראגוניס ומשם והלאה, זו כבר הייתה יוון שכולם אוהבים לשנוא. 10 שחקנים מאחורי הכדור וסמארס באזור חיוג אחר. אפס החזקת כדור, כסאח ובשלב מאוחר יותר גם בזבוזי זמן וכדורים ליציע. כמו היל טיפוסי. כולם קיוו שיבוא איזה נס אבל מול הבונקר הזה גם לג'ון סינה לא היתה תשובה.

פעם, כשהיינו צעירים, כל ניצחון של היל היה טרגדיה. אבל  המעטים שהמשיכו לעקוב אחרי הפורנו הספורטיבי הזה גם בגיל מתקדם יותר למדו להעריך את ההיל. את היכולת שלו להוציא את הקהל מכליו, את המסירות לתפקיד הנבל. את קידוש של הניצחון על פני כל דבר אחר. ויוון היא הנבל המושלם. בלי שמץ של יומרה, בלי אפולוגטיות. זה לא משנה אם זה חריסטאס בליסבון, קראגוניס בוורוצלאב או ניניס בבלומפילד. הם ישקרו, ירמו ויגנבו כדי לנצח. איזה שוער ישמיט כדור, איזה בלם לא יסגור בקרן, מישהו מהם כבר ימצא את הדרך לדפוק כסא בראש של האנדרטייקר בזמן שהשופט לא מסתכל ולגנוב את הניצחון. כל מה שהיה חסר בשריקת הסיום אמש זה קולו של ג'ים רוס, צורח לתוך המיקרופון "נוט לייק דיס! נוט לייק דיס!".

אפשר להתלונן עד מחר על זה שהם הורסים את הכדורגל, מחרבים את הטורניר ומשעממים את הצופים, אבל זה מה שמפריד ילדים שלא יכולים להעריך שום רובד מלבד השטחי ביותר ממבוגרים שיודעים ליהנות גם ממה שמעבר. זה אף פעם לא משעמם כשבוחרים צד ואין יותר משעמם מללכת לאותו צד כמו כולם. זה כבר לא משנה אם גרמניה אכן תעלה מהמקום הראשון בבית ב' ותשחיל להם רביעיה ברבע הגמר. הם את שלהם עשו – גם בלי ריהאגל הם שוב הוציאו 140% מסגל מוגבל ויישארו בתמונה אחרי ששמונה נבחרות מוכשרות יותר יחזרו הביתה.

יוון היא יוקוזונה ברסלמניה 1993, היא מנקיינד בקינג אוף דה רינג 1996, היא רנדי אורטון בסאמר סלאם 2009. היא התרופה לכל מי שלא אנגלופיל, פרנקופיל או ילד בן 11 שלא מבין למה מסי לא בנבחרת ספרד. היא הסיפור עבור כל מי שלא בא לטורניר עם פייבוריטית מהבית כי אי אפשר להישאר אדיש אליה. וזה תפקיד חשוב לא פחות מזה של כל הפייבוריטיות והאסתטיות למיניהן. תשאלו את וינס מקמהן. הוא בנה על התפיסה הזאת אימפריה שמרוויחה חצי מיליארד דולר כל שנה.