השכנועים לא עזרו: מאחורי עזיבת אלכסנדר דז'יקיץ'

לפני שהתחילה עונת המשחקים הנוכחית, נדמה שלא היה דבר בטוח יותר מאשר המעמד של אלכסנדר דז'יקיץ' בהפועל ירושלים. המאמן שהגיע בתחילת העונה שעברה הפך במהרה לפנים של המועדון - ונשאר כזה גם בעידן הכסף הגדול של מתן אדלסון - אלא שהנזקים ההיקפיים של ה-7 באוקטובר הגיעו לכל מקום. גם לארנה. ובתחילת 2024, תרחיש שהיה נראה בלתי סביר לחלוטין, הפך למציאות: הפועל ירושלים ודז'י'קיץ' כבר לא.

הכתובת הזו היתה על הקיר כבר בשבוע הראשון שלאחר מתקפת הטרור הרצחנית על ישראל. "אני מקווה שברור לכם שהעונה הזו הסתיימה", אמר דז'יקיץ' כבר אז אמר לאנשי הפועל ירושלים. הוא ידע שגם אם העונה תחודש מתישהו - הוא לא מסוגל להיות באיזור מלחמה.

התמונות שהגיעו מעוטף עזה ומערי הדרום, של מלחמה שמתרחשת ממש בעורף ובתוך הרחובות, נגעו בנקודות הכי כואבות למאמן הסרבי. כשאחד שחווה את המלחמה ביוגוסלביה, שהשאירה אצלו טראומות ופחדים, הוא פשוט לא רצה לעבור את זה שוב. ולכל אורך התקופה, הוא היה שקוף בנושא עם אנשי הפועל ירושלים, לא הסתיר את החששות שלו.

דז'יקיץ', כזכור, עזב את ישראל יחד עם השחקנים הזרים ימים ספורים אחרי השבת השחורה ונשאר בבלגרד - גם כאשר הקבוצה חזרה לארץ בסגל הישראלי: זה שהפסיד ברמת גן גם והובס ב-40 הפרש בעפולה. רק באמצע דצמבר, כאשר המצב בעורף בישראל, ובירושלים בפרט, היה מעט רגוע יותר (בוודאי בהשוואה לשבועות הראשונים) - דז'יקיץ' נענה לתחינות אנשי הפועל ירושלים לחזור.

אלא שלרוע המזל, בדיוק כאשר הוא נחת בישראל, הופעלה אזעקה בירושלים אחרי חודש וחצי של שקט. במועדון מעידים שהאזעקה הכניסה אותו לחרדה, ולמשחק מול הפועל גליל עליון שנערך למחרת הוא הגיע כבוי לחלוטין. אי אפשר היה לפספס את זה שמשהו עובר עליו.

מיד לאחר שהסתיים המשחק, הוא חזר הביתה, ארז מזוודות ופשוט נסע לנתב"ג. הוא חיכה שם שמונה שעות, עד שבסופו של דבר עלה דווקא על טיסה לאתונה, רק כדי לברוח מכאן - ומשם המשיך לבלגרד.

בהפועל ירושלים, כמובן, הבינו את גודל הבעיה בנושא דז'יקיץ' כבר בימים הראשונים, וניסו למצוא פתרונות - הכל כדי להימנע ממצב של פרידה מוחלטת מהמאמן. אחת האופציות היתה לתת לו עוד זמן ולהסתדר בלעדיו עד לתחילת הטופ 16 של ה-BCL ב-23 בינואר. אבל גם במקרה הזה, להנהלה לא היתה שום אינדיקציה ודאית שדז'יקיץ' מתכוון לחזור בפרק זמן כלשהו שנראה לעין, ולכן הבינו שאין מנוס מפרידה. ולא, לא עזרו אינספור ניסיונות השכנוע - של מתן אדלסון, של מקל, של יונתן אלון, של סוכנו מישקו רזנטוביץ'. הוא היה איתן בדעתו.

בסופו של דבר, הסיטואציה שנוצרה בהפועל ירושלים עקב המלחמה היא כזו שאף אחד לא באמת רצה אותה, אבל המפסיד הגדול בה הוא דז'יקיץ' עצמו. והוא מודע לזה. הוא הרי מוותר על שנתיים וחצי של חוזה מובטח, במועדון עם אמצעים רבים, הוא עוזב קבוצה שנבנתה בצלמו, דמותו ורוחו. הוא ידע את כל זה, וזה לא שהוא רצה לעזוב או לא רצה לחזור - הוא פשוט לא היה מסוגל.

הפועל ירושלים, מצידה, הפסידה את הדמות הכי חשובה שלה בשדרה המקצועית, אבל ברור לה שהמאמן שיגיע במקומו של דז'יקיץ', ינחת לתוך סיטואציה טובה. שהרי דז'יקיץ' לא פוטר או עזב כאשר הקבוצה במשבר (כמו במקרה אדומייטיס שהחליף את עודד קטש) - מה שאומר שאף אחד מהשחקנים לא חושש למעמד שלו. כל מאמן שיגיע, בין אם לחצי עונה עם אופציה, בין אם בחוזה ארוך טווח, יידע שהוא צריך להתאים את עצמו לקבוצה ולשחקנים, לשיטה שכבר הוכחה כמוצלחת - ולא ההיפך.

זה גם יהיה השיקול המרכזי בבחירת המאמן הבא: בהפועל ירושלים לאו דווקא יילכו על המאמן בעד הרזומה העשיר ביותר, כי אם על המאמן הכי גמיש והפרגמטי, כזה שיידע להתאים את עצמו בצורה הכי הטובה לסיטואציה הקיימת. עד אז, במשחק מחר (שישי) מול הפועל חיפה אלו יהיו שי אולארצ'יק ותיאו ינאקופולוס שינהלו את המשחק, כשייתכן שזה יהיה המצב גם במשחק מול בני הרצליה ביום שלישי.

סיבות העזיבה של אלכסנדר דז'יקיץ', אם כן, ברורות, לכן גם הדלת שלו להפועל ירושלים תמיד תהיה פתוחה - וסביר להניח שאם וכאשר המלחמה תיגמר יום אחד, היא גם יפתח שוב. אלא שדז'יקיץ', כפי שלמדנו להכיר אותו, מאמין בסוג מסוים של סגל ושל שחקנים - ובירושלים, מתוך ההערכה העצומה שרחשו לו - הלכו איתו. לא "כפו" עליו כוכבים או שמות גדולים. החל מהיום - ויהיה המאמן אשר יהיה - אל תופתעו אם אדלסון יתחיל לממש את החזון הגדול שלו, להפוך את הפועל ירושלים למשהו "שלא ראו עדיין באירופה", כפי שהגדיר זאת יונתן אלון.