הפועל חולון: ממועדון צבעוני לאימפריה

לאסוף מהרצפה
בשלב מוקדם יחסית של העונה נתברר לכו-לם שאליפות המדינה מונחת על הרצפה. ומי שממש מעוניין בצלחת, פשוט צריך לרצות, להתכופף, להרים ולאסוף אל חיקו. לרוב, כאשר משתמשים בדימוי הזה בענפי הכדור, הוא כולו מוכוון שחקנים. שצריכים לעשות את הפוש הנוסף הנדרש כדי להניף. שהבערה הפנימית שלהם יוקדת ולוהטת יותר מאשר אצל המתנגד. ושחקני ומאמני הפועל חולון בהחלט עשו את האקסטרה הנדרש כדי לאסוף מהרצפה. אבל הם לא גיבורי סיפורנו הפעם, ולא על הבערה שלהם נרצה לספר. במרוץ בין כל הקבוצות אשר ראו עצמן מועמדות לתואר האליפות, אף אחת לא רצתה יותר מהפועל חולון. אף אחד לא חשק יותר מאשר האנשים שמנהלים את הפועל חולון, קרי הלנציאנוים של העולם. אף אחד לא חמד בתואר הזה יותר. אף אחד לא הפגין תשוקה כזאת, שלא יודעת שובע.

והלנציאנואים? יש כאלו שאוהבים אותם יותר. יש כאלו שהרבה פחות. אבל הם, ממרומי הנסיון שצברו משך השנים, ולא מתוך איזשהי גחמה ילדותית, החליטו שהשנה עושים הכל. והכל, כולל מהלכים שיגרמו לאנשים לעקם את האף. כולל החלפת מאמן במהלך סדרת פלייאוף. כולל הנחתת שחקנים, בוודאי טיירוס מגי, שאולי לא בדיוק מתאימים בעמדה, או בגובה, או באופי – למה שכבר קיים. בעוד מועדונים אחרים מהמרים בעמדת המאמן, מוותרים על שחקנים (מישהו זוכר את לסור?) וכו', חולוניה הלכה אול אין. חולוניה זיהתה את מיקום הצלחת, אי שם למטה על הפרקט, ולא בחלה בשום אמצעי כדי להגיע אליו ראשונה. וכך, רשמה לעצמה את האליפות השניה ואת העונה הגדולה בתולדותיה.

האנטי אידיאולוג
סדרות הפלייאוף, ודאי החל משלב חצי הגמר, עשו שירות נהדר למעמד המאמן. שתי הקבוצות שאלתרו, חלטרו והנחיתו מבפנים אנשים שהם לא באמת מאמנים הלכו הביתה מוקדם, למרות יתרון ביתיות. ומבין שני המאמנים האיכותיים שהגיעו עד לסדרה האחרונה, גבר המאמן המנוסה והשלם יותר. גיא גודס, כאשר מביט ימינה ושמאלה, יודע שהרזומה שלו מנצח כל מאמן יריב בעונה הנוכחית. וסביר להניח שידע זאת גם כשהיה חלק מרכזי ובלתי נפרד מפארסת מכבי ראשון לציון מודל 2021/22. ובניגוד למרבית יריביו, גודס הוא מאמן שמאמין בכדורסל צנוע – ואני אסביר, בהמשך לדברים שכתבתי כאן בטור של אחרי ההדחה מאירופה.

אלוף המדינה הטרי רחוק מאוד מלהיות איזשהו אידיאולוג כדורסל, שמתפאר בסט תרגילים חדש דנדש, באלמנטים מורכבים שיופיעו אח"כ בניתוחי וידאו בערוצי יוטיוב של עכברי כדורסל או בשיטה קשיחה שישליט על הסגל שסר למרותו. גודס מאמן פרקטי. ואם פתאום נפלה לידיו קבוצת גארדים/ כדררנים, אז אין לו שום בעיה לאמץ כדורסל דדאסי. ואם תהיה לו קבוצה עם חוזקות אחרות, אז סביר שילך עם מה שיש. והמה שיש הזה הוא סגנון שמאוד מסוכן למאמן המצוי. כי אם הכדררת הזאת נכשלת, אז הקבוצה מרגישה לא מאומנת. שהרי במחוזותינו, כידוע, קבוצה מאומנת = קבוצה שמזיזה את הכדור מצד לצד ומשחקת את הכדורסל ה"נכון", שכמה מצקצקים החדירו לשיח בענף. אבל גיא גודס, כמו המנהלים שלו בחולון, החליט הפעם שלא לעשות את הדבר הנכון, שיעזור לו לגרוף מחמאות בברנז'ה, אלא את זה שנותן לו סיכוי לנצח. וגם בגלל ההחלטה הזאת, גיא גודס הוא אלוף ישראל והמנצח הגדול של עונת 2021/22.

מכשול בלתי עביר
שתי קבוצות מקומיות חיזקו עצמן השנה ברכז שהצטיין כאן בעונה שעברה. אחת מהן צירפה לשורותיה את קינן אוונס, שהגיע מהפועל חיפה. השניה את הרכז הכי טוב בליגה, שהגיע מאילת. ונכון, ההשוואה בין השניים לא לגמרי הוגנת, מכל מיני טעמים. אבל בעוד שהראשון הוא שחקן בשלבי התגבשות, שצריך ללמוד איך להשתלט על עמדה ועל קבוצה, ג'ו רגלנד הוא בעל בית מובנה בואכה קונטרול פריק. כזה שמחזיק המון בכדור, כזה שמריץ מתפרצות לאו דווקא דרך הנתיבים שכתובים בספר, כזה שחולש על כל מהלך במשחק ההתקפה. רגע, עצירה מתודית.

בתחילת העונה, מהלך גביע ווינר, שוחחתי עם מי מאנשי חולון ותהיתי איך בנו שם קו אחורי שכל היצירה שלו מושתתת על יכולות של רגלנד אחד. התשובה, תוך משיכת כתפיים, הייתה שזה מה שקואץ' בוסקליה רצה. ואם רצה, הולכים איתו. ואם זה לא יילך, אז מישהו יילך. ובסוף הסתבר שלא אחד הלך, אלא שניים: גם בוסקליה, שחשב שבליגה הישראלית אפשר ללכת עד הסוף עם מייצר אחד, וגם סטיבן גריי האיכותי, שמידת ההתאמה שלו לדרישות הליהוק של חולוניה דמתה לנסיון להפוך את אחד מגדולי גרונות הרוק אנד רוק בכל הזמנים, כריס קורנל ז"ל, לאמן שעושה היפ הופ בדיסק שמפיק טימבלנד. ועדיין, גם אחרי שגריי הלך וטיירוס מגי שב, מישהו צריך היה לעשות ביניהם סדר, ולמנוע עוד קלישאה מקומית מקובלת לפיה הרכב כזה צריך יותר מכדור אחד. העניין הוא שמהר יחסית נתגלה שמבין שני זכרי האלפא הללו, רק אחד ינהיג את הלהקה, וזה לא יהיה מגי. וכך הפכה החבורה גם לקבוצה בעלת איכות יצירה נדירה בקו האחורי, וגם לקבוצה בעלת היררכיה ברורה. והשילוב בין הכשרון לבין ההגיון הבשיל, לקראת סיום העונה הזאת, לכדי מכשול בלתי עביר עבור הליגה שלנו.

וזוהי רק ההתחלה
בניגוד לאלופות קודמות, ויתכן שגם בניגוד למצבה של הפינאליסטית מהרצליה, לחולון יש פוטנציאל אמיתי לא רק לשמר את הקיים, אלא אף לשפרו. אחרי שהצליחה להשאיר אצלה את כריס ג'ונסון, הפורווארד הכי טוב בליגה ומאחר שכבר חתום אצלה רפי מנקו, הגארד-פורווארד הישראלי הטוב בליגה, יכולה הקבוצה של לנציאנו-דבורה-גודס לעשות אפילו סטפ אפ. כי עם כל הכבוד לקייזר-זאק-דלטון, ויש, הרי שאפשר להלחים קו קדמי טוב יותר גם בשוק הקשה שצפוי בקיץ (ואני כותב שוק קשה בקיץ, כי לא זכורה לי פגרה שלא הייתה הכי קשה אי פעם בתחום המלפפונים). כל זה מותנה כמובן ביכולת לרתך את הצמד טיירוס רגלנד, או לפחות את רגלנד, הדוק הדוק לתוך האולם הנאה אשר בפארק פרס, כן? וכל זה מותנה, האמת, גם ביכולת למצוא פתרון נכון לסוגיית גיא פניני.

אימפריה
אין ולא יכול היה להיות סרט שבו מגיעה לה חולוניה לקרב על עונה וזוכה בו, מבלי שגיא פניני יהפוך מניצב שולי לכדי שחקן מרכזי. ברבע הרביעי במשחק מספר 1 בסדרה, כשנדמה היה שהחבורה של צ'יף אונוואקו משתלטת על העסק, מייצרת יתרון מבטיח וקרובה לשמור על יתרון הביתיות, הושלך לו פניני חזרה אל הפרקט בדיוק בזמן כדי לשבור בצורת בת 4 משחקים ולדפוק סופסוף שלשה שמפחיתה את הפיגור והופכת את כל המומנטומים. גם את שלו עצמו. גם את של המשחק המסוים הזה. גם את זה של הסדרה – וכמובן שאת המומנטום של העונה. ומתוך סיטואציה שהפכה שגרתית, בה אנו חוזים באחד הווינרים הכי גדולים שצמחו פה, אם לא ה, ממלמל לעצמו דברים מתחת לשפם נוכח ההתעלמות המופגנת של גודס מקיומו, זכה התסריט לטוויסט המיוחל, רגע לפני שנגמר. גיא פניני, יותר מכל אחד אחר, אחראי להפיכתה של הפועל חולון ממועדון צבעוני לאימפריה. גם במזרח התיכון. גם בליגת האלופות. ואם יתברר שהוא לא באמת בתכניות המקצועיות לקראת העונה הבאה, מהלך שיוביל לפרידה מהצהובים סגולים, אז אין סיום ראוי ומרגש יותר לזיווג שעשה טוב לכולם, לזיווג שסייע לחולון לנסוק ולאגדת פניני לכתוב לעצמה עוד פרק בלתי נשכח.

אהבה
פעם, מזמן, הייתה להקה בשם סטנגה ששרה שיר המנון אירוני שהשווה את העיר אשדוד לקליפורניה. חפשו ביוטיוב, אגב, אחלה שיר. ומי שנכח באולם היפה, הדחוס והנרגש בהיכל טוטו אתמול לא יכול היה להתחמק מהשוואה למקומות אחרים שאינם מכאן. עם אווירה שכולה הומאז' לסלוניקי של הימים הגדולים, עם עוצמת ווליום (ולא של צווחות כרוז או יללות די.ג'יי) שמזכירה סיפורים על בלגרד, עם תשוקה וטרוף סביב שמייצרים רגש א-לה ליטא. ואולי זה בעצם הסיפור. ישנן מדינות בעולם, נניח ליטא באירופה או הפיליפינים באסיה, בהן הכדורסל הוא הדבר. בהן הכדורסל הוא הדת. וישנה עיר אחת במדינת ישראל, חולון שמה, שבה הכדורסל איננו רק החלופה, אלא הוא הדבר האמיתי. הקהל של חולוניה, שספג ובצדק ביקורת מרובה לאורך השנים, הצליח לייצר אתמול 40 דקות של אהבה קולנית ובלתי מנוצחת. ואנחנו, שזכינו לשבת בקרבו מהלך משחק מספר 2, מרגישים צורך להגיד תודה רבה. ושנהנינו מאוד.