חיפש נעליים, מצא מלוכה. הסיפור המטורף על רייס

בעונת 2017/18 היה לי מנהג קבוע לפני משחקי חוץ באירופה: עוד לפני שאומרים אחד לשני "בוקר טוב" ולוחצים ידיים (אז זה עוד היה מותר), עוד לפני שמנהל הקבוצה ניר אורון היה סופר את השחקנים והצוות - הייתי שואל "תגידו, גלן הגיע?".

הוא שכח, פשוט ככה
זה היה יום שני, ה-22.1.18, לכאורה יום רגיל. מתארגנים לנסיעה למשחק חוץ נגד איניסיי בצ'מפיונס ליג, בריטואל הסטנדרטי: נפגשים בבוקר בהיכל בחולון, עולים על אוטובוס לשדה התעופה, עושים צ'ק אין - ויאללה להפסד הבא (היו לנו 7 מ-7 במשחקי חוץ בקמפיין הזה). אלא שמשהו היה שונה בבוקר הזה, אבל בהחלט לא משהו בלתי צפוי.

השעה כבר היתה 10:00, צריכים לזוז. יום קליל מצפה לנו, ככה בקטנה: שתי טיסות לסיביר + הבדל של 5 שעות בין מוסקבה לקרסנויארסק. כולם כבר על האוטובוס, רק גלן רייס לא הגיע. הגדולה שלו הייתה שבכל דבר שהוא היה עושה, הוא היה הכי טוטאלי שיש. תמיד היה ALL IN. לכן, גם כשהוא לא מגיע, אז כמובן שהנייד חייב להיות כבוי, כדי שנשקיע בחיפושים. אם כבר, אז עד הסוף.

שלחתי את ניר עם השחקנים והצוות לנתב"ג, ונסעתי עם הרכב לבית של גלן. דמיינו רגע את הסיטואציה: מנכ"ל שנוסע במיוחד לבית של שחקן. אבל זה היה גלן, איש מיוחד.

אני מגיע, דופק בדלת, מצלצל בפעמון. אחרי כמה שניות אפשר לנשום לרווחה: הטאלנט בחיים, לא קרה שום דבר. הוא אפילו ער, פשוט שכח שיש טיסה. בלחץ הזמן הוא מתארגן על עצמו זריז, לוקח טרולי שספק אם מכיל משהו ויושב בכיסא שלידי, אוכל ספגטי ועוף שארז הביתה אחרי האימון אתמול.

נסיעה של רבע שעה - שבמהלכה ניסיתי לשפר את ידיעותיי בשפה "הגלנית" (ללא הצלחה גדולה) מסתיימת בחניון לטווח קצר בנתב"ג. אני מנסה לזרז אותו ומסביר לו שאנחנו מאחרים, אבל הוא בעולם שלו. שומע שירים מהטלפון והולך בצורה איטית לטרמינל, כאילו שאין לנו עוד רגע טיסה לסיביר וכל הקבוצה מחכה רק לו, כשבדרך הוא מוסיף עוד עיכוב של ויכוח קולני עם המאבטחים בנתב"ג.

קר, קר שם בחוץ
בסוף הגענו בריאים ושלמים לטיסה - והפועל חולון המריאה בסגל מלא, כולל מאחרים, לקור שנע סביב מינוס 40 מעלות בקרסנויארסק. העניין הוא שבנחיתה בסיביר כבר חיכתה לנו בעיה חדשה: בגלל שגלן הגיע לנתב"ג ישר מהבית ולא עבר דרך ההיכל בבוקר הטיסה - הנעליים שלו נשארו בחדר הלבשה. ואם זה לא מספיק, אז אנחנו במקום שכוח אל - ולמצוא נעלי כדורסל במקום כזה זה די קשה.

הגענו לקרסנויארסק ב-05:30 אחרי מסע של 18 שעות. גם שם אנחנו נתקעים חסרי אונים כי ולדימיר, נהג האוטובוס שלנו שאינו יודע אנגלית, פשוט לא הגיע לשדה. מסתבר שגם הוא לא התעורר. אם זה לא מספיק, אז אפילו הנציג של איניסיי שאמור היה לקבל אותנו, ניק (אליו אחזור בהמשך), גם כן כנראה עדיין מכורבל במיטה ולא עונה. אם כבר מקצוענות, אז עד הסוף. 20 דקות ארוכות של המתנה, מלאות בעייפות וציניות דן שמירית טיפוסית, מסתיימות בהגעה המפתיעה של ולדימיר. גם זה משהו. 

ב-06:00 אנחנו מגיעים למלון Hilton Garden Inn. מזג האוויר בחוץ: קור מקפיא עצמות של מינוס 34 מעלות, וגלן? הוא בשלו. כפפות, כובע צמר, גטקעס וחולצות טרמיות זה לחלשים. הוא עם קפוצ'ון, טרולי ריק, מוזיקה שחורה באוזניים ומצב רוח. זה מספיק טוב לשעת בוקר מוקדמת.

אז אחרי מנוחה מהטיסה הארוכה, הניסיון להתרגל לשעון המקומי, ארוחות וסשן וידאו, יוצאים לאולם. גלן, שגם ככה היה מדדה באימונים, שם לב לפתע שאין לו נעלי כדורסל - אז כמובן שאת אימון הערב הוא העביר בצפיה מהצד.

נעליים מסיביר וטרולי ריק
למחרת זה התחיל, המסע ברחבי סיביר למציאת נעליים לגלן. השעה היתה 14:00, כאשר שעת ה-ש' שלנו היא 17:00. אבל איך מוצאים לעזאזל נעליים במידה 15.5 (מידה 50 באירופה), ועוד בסיביר? התקשרתי לניק, ההוא שלא הגיע לשדה התעופה - אבל היחיד שיודע אנגלית בקבוצה המקומית ומחבר אותה לציוויליזציה. שאלתי אותו "איפה החנות הכי קרובה לנעליים?". הוא אומר לי "השחקנים שלנו קונים הכל במוסקבה". בצוק העיתים ביקשתי ממנו להשאיל נעליים רק למשחק, אבל הרוסים לא ממש היו אדיבים ולא רצו לעזור.

עשר דקות עברו, ובחסות Google Maps,  מצאנו קניון קרוב. 8 דקות של נסיעה במונית רעועה הסתיימו בקניון  Planeta. מקום גדול, חדש, עם מלא חנויות ספורט. עברנו חנות-חנות, אבל לאף אחת אין נעליים במידה.

15:00, שוב Google Maps מספר לנו שיש חנות ספורט באיזה רחוב כלשהו. מגיעים אליה במונית - כשהקור כל כך מקפיא שאפילו הכלבים לא ברחובות. אבל זה היה שווה: בחנות ההיא מצאנו נעלי Air Jordan אפורות, במידה 15.5.

הבעת הערכה והכרת תודה לא היו מנת חלקו של גלן ביום יום, ככה שגם במלון לא נרשמה איזו התלהבות מיוחדת אחרי כל המסע שעברנו רק בשבילו.

במשחק עצמו, עם הנעליים החדשות, עוד יום במשרד עבור מספר 41: 20 נקודות, 9 ריבאונדים ו-6 אסיסטים בהפסד 98:93 לאיניסיי המקומית. אבל זה שטויות, כי כמו באגדת "החתול במגפיים" - החתול הצליח בסופו של דבר להביא לאדונו מלוכה - עם שק ריק וזוג מגפיים.

אז לא ניצחנו את איניסיי, אבל כנראה שככה זכינו בגביע המדינה. עם טרולי ריק וזוג נעליים שקנינו בסיביר.

הכותב הוא מנכ"ל הפועל חולון