נקודת מפנה: העונה של מכבי תלויה במשחק מול הפועל י-ם
שמירה על הבית כמבצר, הצהרת כוונות ונקמה על ההפסד במלחה או עוד מפלה שתזעזע את נוקיה. לירושלים יש העונה מספר יתרונות שמוחקים את המסורת והגאווה של מכבי ובעיקר כאלה שיעניקו לכולנו 40 דקות של כדורסל מעניין ומהנה
יחסי הכוחות
לראשונה, אולי מאז ומעולם, יש קבוצה בליגה הישראלית עם צוות ישראלים ילידי הארץ לא פחות טוב מזה של מכבי תל אביב, ואולי אפילו טוב ממנה. עונת שיא של יותם הלפרין שמה אותו לפחות באותה רמה עם יוגב אוחיון, ליאור אליהו איכותי ויציב הרבה יותר מגיא פניני ויניב גרין פשוט משחק ותורם הרבה יותר מבן אלטיט... מבחינת הזרים רונלד דופרי היעיל מאזן פחות או יותר את היכולות של דווין סמית' קיצ'ן ורייט שווים בתרומתם לאלה של היקמן ורייס, דאנקן ורסטילי ואיכותי מבלו או אינגלס ופרחוסקי לא נופל במספרים ובתרומה מטיוס בצבע.
היתרונות היחסיים של מכבי מצטמצמים לסופו ולגוף הגדול שלו, ולסילבן לנדסברג שמשחק כישראלי ויכול ביום נתון להיות אקס פקטור. הבעיה עם שניהם אלו דקות המשחק המעטות להן הם זוכים אם מטעמי בעיות עבירות או חוסר אוויר, או אם מטעמי רוטציה וחלוקת כוחות של דייויד בלאט. מנגד, גרינברג מערבב בתמהיל את אדם אריאל ואת רפי מנקו שניערו מעליהם העונה רשמית את התואר "נערי פוסטר", כך שבשורה התחתונה מסתמן שוויון כוחות כללי.
יציבות
הפועל ירושלים חווה את אחת העונות היציבות ביותר שלה. רצף הניצחונות, השקט התקשורתי והניהולי והחיבור מחדש עם הקהל גורם לעקביות ביכולת. למעט פציעה קלה יחסית של קיצ'ן, הסגל הירושלמי בריא (טפו טפו טפו) מתחילת העונה ושחקנים שהצטרפו תוך כדי תנועה, אליהו ורייט, השתלבו בצורה אופטימלית. הצוות המקצועי, השחקנים ובעיקר האוהדים יודעים פחות או יותר מה יקבלו על בסיס קבוע מכל דמות על הפרקט, ובסיום משחקים – ניצחונות.
אצל סגנית האלופה, המצב שונה לגמרי. העונה בליגה התחילה עם סידרה נדירה של הפסדים, במונחי האימפריה הצהובה, שהתחלפה ברצף מטורף של ניצחונות גם בליגה וגם במסגרת האירופית. בתקופה האחרונה העסק שוב מתנדנד עם רשימת פצועים, והפסדים לריאל מדריד ולצסק"א מוסקבה כשהאחרון הדהד כאחד משלושת התבוסות הקשות ביותר שספגה מכבי מאז ומעולם. לרייס לקח אולי יותר מדי זמן להתחבר לוותיקי הקבוצה, בלו התאקלם במהרה אבל נעימי לא השתלב כלל. איך יתחבר ז'יז'יץ' למערכת אף אחד לא באמת יודע והמסקנה היא שהיו ועדיין ישנם יותר מדי סימני שאלה סביב חיבור הקבוצה. נכון לנקודת הזמן הנוכחית, לא ברור מה יפתיע יותר: אם מכבי תזכה באליפות המקומית או אם תפסיד אותה בפעם השנייה ברציפות, האם תעפיל לפיינל פור האירופי או לא תעפיל אפילו להצלבה. עצם עליית התהיות הללו מראות על חוסר יציבות.
מומנטום
מתי בפעם האחרונה ראינו בסוף פברואר קבוצה שאינה מכבי ת"א בראש הטבלה? אף אחד לא זוכר בשלוף לא את הנתון הזה ולא את התשובה מתי הפועל ירושלים עוד היתה פעילה בשתי מסגרות במקביל בשלב הזה של העונה. הירושלמים יפגשו את מכבי עם יתרון של ניצחון אחד בליגה ויתרון מוראלי לאחר שכבר יכלו להם בסיבוב הקודם במלחה. ההפסד האחרון שלהם בליגה היה בתחילת נובמבר בשנה שעברה, ומצד שני מכבי ת"א עדיין לא הפסידה העונה בלגיה בנוקיה והיא מודעת לחשיבות של ניצחון על האדומים מהבירה, שיקנה לה לא מעט ציפורים ביד במכה אחת: נקמה בירושלמים על ההפסד בסיבוב הקודם, ריצוי האוהדים שיושבים באי נוחות בכיסאם בבית וביציע, הצהרה לגבי זהות הקבוצה הטובה במדינה, שמירה על הבית כמבצר ו - סוף סוף - העפלה למקום הראשון. מנגד, אם תפסיד הקבוצה של דייויד בלאט לזו של בראד גרינברג, אזי מה שיתרחש סביב המועדון יוכל להיות מתואר כוואי וואי וואי בואך "אללה יוסטור".
לסיכום, היתרונות הקטנים של הפועל ירושלים המובאים כאן מטשטשים כמעט לגמרי את יתרון הביתיות של הצהובים במשחק הזה, את המסורת, המקצועיות ובעיקר הגאווה שהמועדון המכבי נושא עמו כל כך הרבה שנים. המחויבות להצלחה ולאוהדים היו ויהיו חוד החנית שלה, בטח כל עוד המזרחים, הפדרמנים והרקנאטים מתווים את הדרך. אבל הפעם, לאוהבי הענף והליגה המקומית שרעבים לתחרות אמיתית, צפויות לפחות 40 דקות של עונג כדורסל לו שיוועו מזה עידן ועידנים.
ככה הוא נראה בסיבוב הראשון