אחת המגמות הבולטות ביותר של חלון ההעברות עד עכשיו היא בזבוז הכספים הגדול של צ'לסי. מאז שהקבוצה נרכשה בידי המיליארדר האמריקאי טוד בוהלי היא קנתה שחקנים ב-425 מיליון יורו, בעוד מכרה ב-56.53 מיליון. רבים תהו מדוע הבלוז מצליחים לקנות כל כך הרבה שחקנים, ועומדים בחוקי הפייר פליי של פיפ"א שנועדו למנוע בזבוז חסר תקדים מצד קבוצה אחת.
ההסבר המרכזי לכך, לפי ה"טיימס", הוא החוזים ארוכי הטווח עליהם חותמים שחקני הבלוז. מיכאלו מודריק חתם על חוזה ל-8 וחצי שנים בקבוצה, בעוד בנואה בדושאיל חתם על חוזה ל-7 וחצי שנים, דיוויד פופאנה ל-6.5 שנים ומארק קוקורייה על חוזה לשש שנים. בכך, למעשה, הקבוצה חוסכת בעלויות השכר ונמנעת מהמגבלות של הפייר פליי.
הכדורגל האנגלי ראה חוזים ארוכים בעבר, כאשר ברייטון החתימה על חוזים לעשור בשנות ה-80', אך צ'לסי מנצלת את העדרה של ההגבלה על אורך החוזים בכדורגל.
בהתחשב בחוקים הקיימים, הרכש מחולק לפי מספר השנים בחוזה במסגרת הפייר פליי (לפי הטיימס). כך למשל קוקורייה, שחתם תמורת 63 מיליון ליש"ט על חוזה לשש שנים, "נספר" כחוזה של 10.5 מיליון ליש"ט בכל שנה.
אופ"א שוקלת לשנות את החוקים, כך שקבוצה לא תוכל להשקיע יותר מ-70% מהרווח שלה בשנה במשכורות השחקנים. הרפורמה הזאת תכנס לתוקף בהדרגה עד ל-2025.
מומחי העברות הגדירו את הגישה של צ'לסי כגישת "סיכון גבוה", שמעניקה לבלוז של גרהאם פוטר יתרון בטווח הקרוב אך פוגעת בהם מבחינת ההעברות בשנים הבאות. צ'לסי, למעשה, ממשכנת את ההווה בשביל העתיד. הקבוצה שברה את שיא הפרמייר ליג לרכישת השחקנים בשתי חלונות צמודים, ואף עשויה להחתים שחקנים נוספים עד סיום חלון ההעברות בינואר.