ראש וראשון

טורניר גביע העולם ב-1998 הביא עימו, מעבר לכדורגל יוצא מהכלל, לא מעט סיפורים מרתקים. היעלמותו של רונאלדו במשחק הגמר, עלייתה לגדולות של נבחרת קרואטיה, ונפילתן בפעם המי-יודע-כמה של ספרד ואנגליה הם רק חלק, אבל בראש (ועוד איזה ראש) מתייצב לו סיפור אחר. סיפור על שחקן שהפך לאגדה.

עם כל הכבוד לזכיה באליפות אירופה ב-1984, עליה רשום בעיקר מישל פלאטיני, עד מונדיאל 98' היתה צרפת עוד נבחרת בכדורגל העולמי. או יותר נכון עד שקם לו אחד בשם זינדין זידאן. אל הכדורגלן המחונן הזה התוודענו שנתיים קודם לכן, ביורו 1996 באנגליה, אבל היום בו הוא נכנס לתודעה של כל אחד ואחד מאיתנו היה היום בו הטריקולור הפכה למעצמה.

המהדורה ה-16 של אירוע הכדורגל הגדול בתבל הביאה איתה שינוי מרענן. לראשונה אי פעם העפילו לטורניר 32 נבחרות, שחולקו ל-8 בתים. עבור כמה מהן (דרום אפריקה, יפן, קרואטיה וג'מייקה) הייתה זו הופעת בכורה במעמד המרגש. הצרפתים, שאירחו את הטורניר, הוגרלו לבית אחד עם דרום אפריקה, דנמרק וערב הסעודית, בעוד שברזיל, המחזיקה והפייבוריטית, שובצה עם סקוטלנד, נורבגיה, ומרוקו.

המארחת, בהדרכתו של איימה ז'אקה, פתחה בסערה. 0:3 קליל מול דרום אפריקה נתן למקומיים הרבה סיבות להיות אופטימיים לקראת ההמשך. אבל אז משהו קרה, משהו שבעקבותיו הרגיש כל אזרח צרפתי שחרב עליו עולמו. בדקה ה-71 של המשחק השני, במצב של 0:3 מול סעודיה, איבד זידאן את שלוותו, דרך על פואד אנוואר וראה את הכרטיס האדום. הפעולה המכוערת לא נעלמה מעיניהם של ראשי פיפ"א, שהחליטו להרחיק את זיזו משני המשחקים הבאים.

זידאן, שהיה ידוע כבעל מזג חם עוד קודם לכן, נאלץ לשבת בחוץ. בשמינית הגמר ראה את נבחרתה הצנועה של פראגוואי גוררת את חבריו עד להארכה. התחושות, יש להניח, לא היו מלבבות. לא אצלו ולא אצל כל אוהד צרפתי. בדקה ה-113 של אותו משחק הגיע הרגע שאולי הציל את הקריירה הבין-לאומית של הקשר. לורן בלאן כבש את שער הזהב (הראשון אי פעם) ושלח את הטריקולור ל-8 האחרונות. זיזו ניצל מביקורות שהיו נמשכות עד עצם היום הזה.

ברבע הגמר מול איטליה חזר זידאן להרכב. את ההתרגשות על פניהם של עשרות אלפי האוהדים לא היה קשה לזהות, אך יחד עם זאת הרגישו הצרפתים כי מגיע להם פיצוי. זיזו שמר את זה לסוף. הוא לא הרשים נגד האיטלקים (3:4 בפנדלים), וגם לא בחצי הגמר נגד קרואטיה (1:2) של שוקר, בובאן ואסאנוביץ'. בעולם כבר התחילו לטעון שזיזו לא מתייצב למעמדים הגדולים באמת, אך ארבעה ימים לאחר מכן הכל השתנה.

אף על פי ששיחקה לעיני הקהל הביתי, צרפת נחשבה לדעת רבים כאנדרדוג בגמר מול ברזיל של רונאלדו, ריבאלדו ובבטו. זידאן חשב אחרת. הקשר המופלא הכניע את טפארל בנגיחה והקהל יצא מגדרו. אלופת העולם ניסתה לחזור, אבל זה היה יום של איש אחד. זיזו התרומם לכדור קרן נוסף, נגח את הצרפתים ליתרון 0:2, והוכיח כי הוא שייך לזן של ענקים. 45 דקות נוספות חלפו, סעיד בלכולה המרוקני שרק לסיום והשאר היסטוריה. זיזו, בן מהגרים בעל דיבור עילג, הפך לגיבור לאומי. צרפת הפכה לגדולה מן המניין.

שנתיים מאוחר יותר השלימה צרפת דאבל עם זכיה באליפות אירופה, כאשר זידאן, שהגיע לטורניר כשחקן הטוב בעולם, מנצח על התזמורת. בתקופה ההיא לאף אחד כבר לא היה ספק: זיזו הפך מעוד קשר מופלא לאחד הגדולים בכל הזמנים. ב-2006 הוא סחב את הצרפתים עד לגמר בפעם השניה. את הרגע בו פגש ראשו את חזהו של מטראצי הוא לא ישכח לעולם. את הרגעים בהם אותו ראש כבש פעמיים בגמר 8 שנים קודם לכן (כמה שחקנים יכולים להגיד את זה?), לא הוא ולא אף אוהד כדורגל יוכל אי פעם לשכוח.