טיפול בהלם

המרחק הכי קצר אליו הגיעה נבחרת הפלא ההונגרית מגביע העולם היה באותו יום אפרורי בברן, 4 ביולי 1954. המנהיגות של פרנץ פושקאש, הברק של נאנדור הידקוטי, החדות של שאנדור קושיץ' והטקטיקה של המאמן גוז'טב שבש יצרו חבורה שאיש לא חשב שתישאר בידיים ריקות. הונגריה באה לשווייץ 1954 כנבחרת הראשונה שניצחה את אנגליה בוומבלי (3:6) וכאלופה האולימפית. היא הגיעה לרצף של 33 משחקים בלי הפסד והייתה הראשונה שגברה על אורוגוואי במפעל. כך נוצרה אלופת הלבבות, מחזיקת הגביע של הצופים. כך התעצמה האגדה על "הנס של ברן", שהסתיים בהנפת הגביע על ידי פריץ ואלטר הגרמני.

זה היה הטורניר הראשון ששודר בטלוויזיה, למעטים שהחזיקו במכשיר החדשני והמלהיב, וגם פרסומות הונהגו לראשונה במהלך המשחקים. ברזיל, שלבשה לראשונה את חולצות הצהוב-ירוק המפורסמות, הגיעה מזועזעת מההפסד על אדמת המולדת ב-1950. אורוגוואי נענשה על החזרת הגביע באיחור של כמה חודשים. קוריאה הדרומית נעזרה בצי האמריקאי כדי להגיע אחרי מסע של 50 שעות, וחזרה הביתה לאחר שני משחקים וספיגה של 16 שערים בלי מענה. אוסטריה הובילה שיא כיבושים במשחק עם 5:7 על שווייץ. הונגריה הקסימה את כולם. איש לא חשב שגרמניה קמה מההריסות ושהיא מסוגלת לאיים על הבכורה עם חבורה של חובבנים על הדשא.

אפשר להפליג מפה ועד קייפטאון על גלי האהדה והפרגון לפושקאש וחבריו, זה לא ישנה דבר. גרמניה המערבית זכתה ב-1954 בגביע הראשון שלה וסיפורה היה סיפורו של הקפטן שלה. פריץ ואלטר נולד באוקטובר 1920 ובגיל 8 צורף למחלקת הנוער של קייזרסלאוטרן על ידי אביו, עובד במועדון. בגיל 17 הוא כבר עלה לקבוצה הבוגרת וכשהיה בן 20, בעיצומה של המלחמה, זומן לסגל הנבחרת הלאומית וכבש שלושער בבכורה מול רומניה. ואז תפסה אותו המלחמה. האבדות הכבדות בחזיתות השונות הובילו את גרמניה לגייס לשורות הצבא את כל הגברים הכשירים, וגם שחקניו של ספ הרברגר לא קיבלו הנחות. ואלטר הצטרף בעל כורחו לוורמאכט, הפך לצנחן ונשלח לצרפת ואחר כך לסרדיניה, קורסיקה ואלבה.

ואלטר נפל בשבי האויב והובא למחנה מרמארוס-ז'יגט, שם נהג לשחק כדורגל עם הסוהרים ההונגרים והסלובקים. הגרמני, שלקה במחלת המלריה, זוהה על ידי חלק משוביו. כשהשתלטו הסובייטים על המחנה הוחלט לגרש את השבויים הגרמנים לגולאג בסיביר, שתוחלת החיים הממוצעת בו עמדה על 5 שנים. שומר הונגרי, שראה את ואלטר משחק במחנה, הציג אותו בפני מפקד הארמיה עטור התהילה גאורגי ז'וקוב, שהיה חובב כדורגל ושמע על הגרמני הבינ"ל. בפני החיילים הרוסים הוצג הכוכב כאוסטרי וכך ניצלו חייו. בשלהי אוקטובר 1945 שוחררו פריץ ואחיו הצעיר לודוויג מהשבי וחזרו לעיר הולדתם.

ואלטר, שנאבק במלריה במשך שנים רבות אחרי המלחמה, חזר לשחק בקייזרסלאוטרן ועם הזמן הפך לקפטן הנבחרת וליד ימינו של המאמן הרברגר. בגיל 34 הוביל את המאנשאפט עד לגמר ההוא בברן מול ההונגרים, להם נכנע עם חבריו 8:3 בשלב הבתים. אבל היום ההוא היה שונה. מזג האוויר הסגרירי הפך ליום חג עבור הגרמנים כאשר נפתחו שערי שמיים. כר הדשא הרטוב ניטרל את היתרון הטכני העצום של שחקני הונגריה, ובנוסף הייתה גם אמונה מעורבת בכל הסיפור. בגרמניה נהוג להגיד שזהו "מזג האוויר של פריץ ואלטר". הקפטן חולה המלריה התקשה להתמודד עם החום וכך התפתחה התפישה שבכל פעם שיורד גשם והאווירה מתקררת, משחקו של ואלטר עולה מדרגה. תוסיפו לזה נעליים חדשניות עם פקקים ארוכים מתברגים שקיבלו השחקנים מאדי דסלר, מייסד "אדידס", ותקבלו אחיזה טובה יותר במשטח, ובמשחק כולו.

פושקאש (6) וז'יבור (8) הציבו את הונגריה ביתרון מוקדם, אבל מורלוק צימק עד מהרה (10) והלמוט ראן איזן בחלוף 18 דקות משריקת הפתיחה. הגרמנים החזיקו מעמד ובדקה ה-84 הגיע הנס. פריץ ואלטר, מי אם לא הוא, הגביה כדור קרן לרחבה. השופט התעלם מהכשלה של האנס שייפר על השוער גיולה גרושיץ' וראן נעץ את הכדור ברשת. שלוש דקות לסיום הצליח פושקאש הגדול, שהיה עדיין פצוע מהמפגש הקודם עם חניכיו של הרברגר, להשוות והשופט האנגלי וויליאם לינג הצביע על מרכז השדה. אולם, הדגל של הקוון הוולשי בנג'מין גריפית'ס הונף. לאחר התייעצות ממושכת נפסל השער בטענה מפוקפקת לנבדל. נבחרת הפלא נשארה עם הרגשת הקיפוח, גרמניה עם הגביע.

תשע שנים אחרי שחרורו ממחנה השבויים בעזרת סוהר הונגרי, פריץ ואלטר לקח להונגריה את התואר עם נבחרת החובבים היחידה שזכתה אי פעם בגביע העולם. בהמשך הוא סייע כלכלית ומקצועית לשחקני הנבחרת היריבה שנמלטו מאימת הפלישה הסובייטית לבודפשט, אבל ספק אם חובו נמחק. כשנה לאחר מותו ב-2002 יצא לאקרנים הסרט המופלא "הנס של ברן", ששטח את סיפורו של ואלטר. את סיפורה של גרמניה ההיא. מדינה שקמה מההרס שהמיטה על עצמה, שהשתחררה מהשבי ושהניפה ידיים כאות חיים עם שריקת הסיום ב-4 ביולי 1954.