"יש פה עניין של אגואיסטים שוביניסטים, אנשים שהלכו במשך 20 שנה במסלול אחד ופתאום בא בן אדם שאומר להם 'היי, כל מה שעשיתם עד עכשיו לא שווה כלום, זה לא הדרך הנכונה'. הם לא עושים ביקורת על עצמם ורואים שהספורט הזה נעלם, אולי הם יסיקו מזה מסקנות ויעזבו את ההנהלה, כי הם לא יודעים מה שהם עושים".
את המילים הקשות הללו מכוון אריה זלינגר, מאמן נבחרת הנשים של ישראל, למקום בו הוא עובד - איגוד הכדורעף. כבר 8 שנים שהפרויקט שנקרא על שמו קיים, אבל למרות שהצליח להעפיל לאליפות אירופה ב-2011 וטיפס לשלב המוקדמות השני של אליפות העולם, לראשונה בתולדות נבחרת הנשים, שקט אין לו אפילו לרגע אחד.
"כשעזבתי את הארץ בשנת 69' אמרתי במסיבת הסיום 'רבותיי, המקום הזה הוא לא מקום בשביל לעשות ספורט, יום אחד אני אצא החוצה, אחזור ואשנה את הכל'. אז חזרתי ואני לא מצליח כי אני נתקל באותו קיר וכאן לא השתנה כלום. כשגליליאו גליליי בא היו מיליונים שאמרו אחרת ושהוא טועה, אבל הוא צדק, אנשים שיושבים שם הם לא בעלי מקצוע, רובם לא עובדים בשטח כמו שאני עובד, רובם אין להם את הרקע שיש לי ויכול להיות שאני הצודק".
כבר כמה שנים שבאיגוד הכדורעף קמים קולות נגד הפרוייקט. הסכום שהושקע בו - 30 מיליון שקל (7 מיליון מתוכם הגיעו מהאיגוד) - מעורר הדים רבים, כמו גם גובה המשכורות לשחקניות הבכירות לאורך 12 חודשים בשנה, ההתנהלות הכלכלית וחשבון ההוצאות הגדול. גם לגבי התוצאות על המגרש הדעות חלוקות בתוך המערכת, אבל זלינגר מאמין בדרך שלו. עם שתי מדליות אולימפיות על הצוואר ו-50 שנה של ניסיון על המגרש, הוא רוצה לשנות את החשיבה הישראלית העקומה לטענתו, אולם הוא חש כי גם בתוך ביתו שלו לא מאפשרים לו.
"האיגוד נמצא בגרעון אבל לא בגללנו, אלא בגלל שיש לו פתאום אפיק חדש - כדורעף חופים. הצעתי לאיגוד 'תנו לי לנווט את זה כמו שצריך, תוציאו את הבנות מהליגה, תנו להן ללכת על מנת שנוכל במאה אחוז לעבור את המוקדמות'", מספר המאמן, "האיגוד כל הזמן אומר לא ולא. רק בארץ יושבים עסקנים וחושבים 'בואו נרדה בספורטאים, נגיד להם מה לעשות. הם העבדים שלנו'. לי זה מכאיב, כי אני עברתי את המסלול הזה, לי מכאיב שהקריבו פה דורות של ספורטאים".
היום (שישי, 17:00, שידור ישיר בערוץ הספורט) זלינגר מתחיל עוד מבחן בפרוייקט, כשיתמודד בסופ"ש הקרוב בטורניר השני של מוקדמות אליפות אירופה. שלושה ניצחונות ביתיים וישראל תעפיל בפעם השניה בתוך 4 שנים, והפרויקט יקבל עוד כמה חודשי חסד. אי העפלה עלול לסגור אותו סופית, ואולי גם את כדורעף הנשים בישראל.
"בעוד 30 שנה נסתכל על הפרוייקט הזה ונגיד אה... זה היה כדאי, זה הביא אותנו למשהו", סיכם זלינגר, "בשביל זה צריכים להיות אנשים עם חזון שמסתכלים קדימה. אני כל פעם חושב שאני עובד כל כך קשה, אבל אז מתאר שיום אחד אני עומד עם הקבוצה הזאת על הפודיום באליפות אירופה. ואז אני אשאל היה שווה? היה שווה כל דקה".