אנסטסיה גורבנקו כבר ביססה את עצמה כאחת הספורטאיות הגדולות ביותר בתולדות ישראל, והיא עוד לא בת 19. רשימת ההישגים שלה, כולל תואר אלופת עולם ומקום בגמר אולימפי, הם חסרי תקדים, ועוד יש למה לצפות. לרגל יום העצמאות, ובמסגרת פרוייקט "לתפארת מדינת ישראל", היא ישבה לראיון עם אלי אילדיס כדי להסתכל קצת לאחור ובעיקר לעתיד.
"רגע השיא שלי היה באליפות אירופה בבודפשט כאשר ניצחתי את ה-200 מעורב מול המודלית לחיקוי שלי (קטינקה הוסו), בבית שלה" סיפר גורבנקו, "הייתי מאוד לחוצה לפני. שם עשיתי צעד בהתקדמות שלי. אי אפשר שלא לדבר על הגמר האולימפי, זו היתה המטרה במשחקים האולימפיים ואני שמחה שהצלחתי להשיג אותה. המטרה הכי גדולה שלי תמיד היא לייצג את המדינה בכבוד בבמות הכי גדולות בעולם. עוד לא הגעתי לדברים שאני עדיין רוצה להגיע. להישאר בטופ העולמי זה יותר קשה, וזה חלק מהמטרה שלי".
גורבנקו גם סיפקה הצצה להתמודדות שלה עם הלחץ הכבד להצליח בגיל כ"כ צעיר: "מן הסתם למדתי את זה, זה לא בא ישר. היו לי הרבה נפילות לפני, במיוחד בנוער. הרבה פסילות מרוב הלחץ. כשהייתי מדורגת ראשונה או שניה, הייתי פוסלת. משם בניתי את זה ולמדתי. אני עובדת עם פסיכולוג. בפן המנטלי יש לי את ארנון צפריר שהוא הפסיכולוג של איגוד השחיה. הוא גם עובד איתי על זה. עדיין לא הגענו לשיא, אני לומדת איך לשפר הרבה דברים. גם כשנראה שאני לא לחוצה, אני מאוד לחוצה. קשה להיות ממוקדמת במסלול שלך".
"אני עושה 9-10 אימונים במים בשבוע, אז יצא לפחות פעם-פעמיים שלא בא לי, אבל אתה לא לבד", המשיכה גורבנקו, "עד כמה ששחיה זה ספורט יחידתי, אתה שוחה בקבוצה ועם חברים, אז זה גם כיף. אני חושבת על דברים אחרים, יכול להיות שבאימון הזה ספציפית אני אשיר שירים ופחות אחשוב על מה שבלוח. זה משתנה. יש גם אנשים שקמים לעבודה ולא רוצים ללכת לעבוד, אבל עדיין עושים את זה. אי אפשר ללחוץ כל הזמן, צריך לדעת מתי לקחת צעד אחורה. לא כל יום אני טסה למים ועושה את התוצאות שאני רוצה לעשות. אף אחד לא מושלם ואי אפשר להיות מושלמים כל הזמן".
גורבנקו סיפרה כי יש לה משפחה באוקראינה שברחבה ללבוב בגלל המלחמה: "כרגע מצבם בסדר גמור. מן הסתם הכל יחסי. הם עברו ללבוב, על הגבול עם פולין. יותר בטוח שם. גם בת דודה שלי ברחה לגרמניה עם תחילת המלחמה. אנחנו בקשר רציף איתם. סיטואציה מאוד מלחיצה כי סבתא שלי מבוגרת והיא לחוצה מלהגיע על מטוס. אני ממש הייתי רוצה שהם יגיעו לארץ. בגלל שסבתא שלי בגיל 90 ויש כמה מחלות, זה קשה. אין איך לעזור. אני מקווה שהם יגיעו".