מארו טפרי: "לא האמנתי שריצה תהפוך למקצוע שלי"

סגן אלוף העולם בריצת מרתון ושיאן ישראל במרתון, מארו טפרי, מסכם את שנת 2023 שהפכה למכוננת בחייו, ומספר על התכניות המקצועיות והמשפחתיות לשנת 2024. טפרי ייצג את ישראל בפעם השלישית ברציפות במשחקים האולימפיים בפריז בקיץ הקרוב, כשהציפיות ממנו גבוהות ביותר לאור רגע השיא בקריירה שלו כשעמד על הפודיום באליפות העולם בבודפשט עם מדליית הכסף ההיסטורית לישראל.

בראיון מיוחד לערוץ הספורט טפרי מספר את הסיפור מאחורי מרתון ניו יורק היוקרתי בו סיים במקום השישי תחת שגרת המלחמה בארץ, ובעיקר מתרגש מהתואר החדש שעומד לקבל בכל רגע ועשוי להיות הנכסף מכל - אבא.

מארו, איך אתה מסכם את השנה הזאת בעבורך?
״שנה מוצלחת. מבחינת הכל. היו כל מיני הישגים שהצלחתי לעשות השנה, זכיתי במדליית כסף באליפות העולם שזה היה רגע שיא בקריירה ובכלל, וגם בחיים האישיים עם ההיריון של אישתי שצריכה ללדת כל רגע, וזה מרגש עוד יותר״.

כשהתחלת את הדרך שלך בעולם הריצה, חשבת או הרגשת שזה הולך לכיוון של אליפויות עולם ואולימפיאדות?
״לא חשבתי שאני אגיע למעמדים כאלה. לא חשבתי גם שאני אתפרסם מזה או שזה יהיה לי למקצוע. רק בשנים האחרונות הבנתי שזה אפשרי. עדיין קשה לי להאמין שהגעתי לזה, כי רצתי בשביל הכיף. הנקודה שבה הבנתי שזה מה שאני אעשה בחיים הייתה כשהתחלתי לשבור את השיא הישראלי. שם הבנתי והרגשתי שאני הולך להפוך את זה למקצוע. לפני כמעט שנתיים לקחנו זהב באליפות אירופה במסגרת הקבוצתית במינכן, וראינו קבוצתית איך שזה מתפתח ומשתפר. זה היה באירופה, אבל בעולם חשבתי שזה ייקח עוד קצת זמן, לא האמנתי שזה יקרה ככה מהר״.

מה גרם לך להתפוצץ השנה מבחינת התחרויות וההישגים?
"קודם כל אני כל הזמן לומד מהמרתון שעשיתי לפני, מה שהיה טוב אני משמר אותו, מה שלא אני מתקן. כל פעם אני רוצה לשפר את עצמי בקצת. אני אוהב את זה, נהנה מזה, ומשתפר כל הזמן. אני כל הזמן מנסה להוכיח לעצמי שאני יכול. אומרים תמיד שאם יש בתחרויות מתחרים ממזרח אפריקה אז אוטומטית מוותרים. אבל אני אומר לעצמי 'גם אני נולדתי שם, באתי משם, אז למה אני לא יכול להתחרות מולם ולהצליח?׳. צריך להלחם במרתון, וזה גורם לי גם במחנות אימונים עם שאר הרצים תמיד להצליח. להיות צמוד אליהם, להחזיק איתם את הריצה. אם מתאמנים כמו שצריך יש תוצאות, וזה מה שהיה לי השנה. כמובן שבלי משמעת עצמית מרתון זה דבר מאוד קשה".

תיארת לעצמך שתסיים על פודיום בריצה הזאת?
"אני מצידי חשבתי שאני יכול להיות בטופ 10, שזה יכול להיות ושיש סיכוי. אבל במרתון אי אפשר לדעת. גם אם מגיעים בכושר טוב ומתאמנים כמו שצריך לפעמים זה לא מתחבר. זה תלוי בגוף וביום. הכל פשוט התחבר לי שם והיה לטובתי. אחרי 30 קילומטר הרגשתי שאני מסוגל להגיע לפודיום, אבל אז נפלתי, וזאת הייתה טעות. זה קרה לי בעבר במרתון. בעמדת מים יש בלאגן, יש כאלה שחותכים אותך, ולא הייתי זהיר מספיק, פשוט החלקתי אחרי זה. אם לא הייתי נופל אולי משהו היה משתנה בסיום. אפשר ללמוד גם מזה".

מה למדת על עצמך בריצה הזאת שעשית בה היסטוריה?
״למדתי שאם אני רוצה משהו קודם כל אני צריך להאמין בזה שזה יכול לקרות, ולהיות מחויב. למדתי שאם יש מטרה כלשהי צריך להתמיד, ולהאמין בעצמי כל הזמן. אם אני לא מאמין בעצמי, אף אחד לא יוכל לעשות את זה בשבילי. זה קודם כל מתחיל בי. בריצה נפלתי, אבל קמתי וחזרתי לרוץ. וזאת הייתה נקודה שהייתה יכולה להיות נקודת שבירה, והמשכתי ממנה הכי טוב שיכולתי".

איך הרגשת ברגע שענדו לך את המדליה על הצוואר?
"שמחה מאוד גדולה. כל האימונים שעשיתי, הדרך, מה שעברתי, הכל היה ברגע הזה. להתאמן למרתון זה לא קל, זה לא פשוט בכלל. כל כך הרבה קילומטרים כל שבוע, הגוף עובר הכל, ברגע הזה הרגשתי שכל זה משתלם. אמרתי לעצמי 'זהו, השגתי את זה', וזה היה ממש מרגש".

אתה זוכר את המרתון הראשון שלך?
"כן. זה היה מאוד קשה. הכנה קשה, אימונים קשים. כשלמדתי בכפר נוער בבן שמן התחלתי להתאמן בריצה, המאמן, יחד עם מי שניהל את הפרויקט של הרצים גל לוי (מנכ"ל איגוד האתלטיקה כיום), אמרו לי 'אתה עובר למרתון, וצריך לעשות קריטריון לריו', פשוט ככה, וזה היה ב2015. אמרתי לעצמי 'לרוץ מרתון עכשיו?', מחשבתית זה היה לי מאוד קשה. בהתחלה לא רציתי את זה, וחשבתי להפסיק. אבל שיכנעו אותי איכשהו, ואחר כך התחלתי לאהוב את זה, והנה אני היום".

סיימת שישי במרתון ניו יורק הנחשב. כמה הראש היה מוכן ומרוכז בריצה כשבארץ מתרחשת מלחמה?
"זאת טראומה קשה לכולנו. בהכנה למרתון הייתי באיטליה במחנה אימון לקראת האירוע. המלחמה פרצה כשהייתי שם והיה לי מאוד קשה, אישתי הייתה איתי שם ופשוט לא הצלחנו לישון. כל הזמן ראינו חדשות. לא באמת הצלחתי להתרכז באימונים ולהתאמן כמו שצריך, ובמשך שבועיים היו לי סיוטים. זה השפיע מאוד על החיים שלי, וגם משפיע עכשיו".

"השבוע היו אזעקות בקריות בזמן שהייתי באימון בערב. מאימון ריצה שינינו את הריצה לממ״ד באמצע האימון. זאת המדינה, זה המצב. הלוואי שיהיה שלום וכל החטופים יחזרו, ושהחיילים יחזרו בשלום. אני מקווה שנחזור לימים של פעם, של לפני תחילת המלחמה. התחרויות כאן מתבטלות, אירועי ספורט שונים, זה מאכזב. המקצוע שלי זה במקום השני אצלי כרגע, קודם כל הביטחון והשלום. הקדשתי את הריצה בניו יורק לכל החיילים שלנו, לכוחות הביטחון ששומרים על המשפחה שלי, על הבית ועל המדינה. הלב שלי עם המשפחות של הנרצחים והנופלים, וכמובן עם כל החטופים בעזה".

שואלים אותך מתחרים מרחבי העולם על המצב כאן, איך אתה, איך מתמודדים, ואיך שומרים על שגרת אימונים תחת מלחמה?
״כן, הרבה אנשים מחו״ל שואלים ומתעניינים במצב, הם חושבים שכל המדינה נמצאת במלחמה. הם מדמיינים משהו אחר, מדמיינים פיצוצים, הפגזות במדינה, משהו אחר לגמרי. הם כמובן שואלים ומתעניינים איך אני והמשפחה, איך החיים כאן עם האזעקות. אפילו הסוכנים שלי בהולנד אמרו לי להגיע אליהם, ולהשתתף שם במחנה אימון. אבל אמרתי להם שבסך הכל בסדר כאן ואפשר לקיים סוג של שגרה בזכות הצבא וכל אנשי הביטחון".
 
מה למדת על עצמך בשנה הזאת?
״להאמין בעצמי, לא לראות את עצמי כאילו שאני פחות ממרתוניסט אחר. לא להוריד מעצמי מההתחלה, אני שווה לכולם. אם אני עומד בקו הזינוק, אז יש לי סיכוי להיות בפודיום".

שתף קצת על ההכנות לאולימפיאדה ועל התכנונים המקצועיים לשנה הקרובה
״אנחנו כל הזמן באימונים, ועכשיו כהכנה לאולימפיאדה התחלנו בארץ לעשות כל מיני דברים שלא עושים אותם בשגרת תחרויות רגילה או בשנה רגילה כמו אימוני מהירות, אימוני כח, דברים ספציפיים יותר. וכמובן שלצד זה צריך לשמור על כשירות ובריאות כמה שיותר. אחרי שאישתי תלד אני אחכה פה עוד קצת, לפחות חודש כדי להיות איתה ואז אטוס למחנה אימונים, ואתאמן בהתאם לתכנית שאנחנו עובדים לפיה. אולי אעשה עוד מרתון באפריל לפני האולימפיאדה, זה הכיוון״.

מה הציפייה שלך מעצמך בפריז?
״יש הרבה ציפיות ממני עכשיו, ואני מצפה מעצמי ומהנבחרת להצליח. כולם שיפרו תוצאות, הזמנים יותר מהירים. אני חושב שביחד אנחנו צריכים להביא משהו. להיות בטופ 10 באולימפיאדה. זה בכלל לא קל, אבל לפי דעתי יש לנו סיכוי גבוה להצליח לפי הכושר שלנו והזמנים. אם אחד מאיתנו יזכה במדליה - וואו!״.

באולימפיאדת טוקיו סלמאוויט אישתך הגיעה בתור מתחרה, והפעם היא תגיע בתור צופה שלך. זה יהיה כששניכם תזכו להגיע לפריז עם תואר נוסף – אמא ואבא. איך זה יהיה לדעתך?
"אני כל כך מחכה לזה. אני לא יודע איך זה התפקיד הזה, אני יודע שאני מתרגש מאוד להיות מרתוניסט וגם אבא. אני תמיד אופטימי, ואני בטוח שזה יתן לי מוטיבציה, וגם לה כמובן".

מה אתה מאחל לעצמך לשנת 2024?
״מדליה אולימפית. סתם, אני צוחק. אבל קודם כל שיהיה לנו ביטחון ושיהיה שלום. אני מאחל לעצמי ולכולם לחזור למה שהיינו לפני. שיסתיימו האזעקות, הפחד, ולשפר כמובן את השיא הישראלי. להביא כבוד באולימפיאדה למדינה וגם לעצמי, ולעשות את המקסימום".