הקרב של ה-MVP נגד שנאת היהודים בארצות הברית
אחרי שהפך ליהודי הראשון לזכות בתואר השחקן המצטיין בסופרבול, ג'וליאן אדלמן לקח על עצמו להפוך למיסיונר נגד האנטישמיות, אבל בדרכו המיוחדת: "יש פה הזדמנות לשיח"
"ישראל והעם היהודי תמיד היו האנדרדוגים ה'מחורבנים' וזה הזכיר לי מאוד את הסיפור שלי. תשוקה ועבודה קשה הם חלק ממי שאני, וניכר בבירור ששני הדברים האלה נמצאים בדמו של העם היהודי". את הדברים האלה כתב, אי שם בחודש דצמבר 2019, ג'וליאן אדלמן - בעקבות ביקורו בארץ הקודש כמה שנים קודם לכן. כחצי שנה אחרי אותו פוסט ברשת החברתית, אדלמן הפך לשגריר של ממש של העם היהודי.
החיבור בין הספורט ליום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא בלתי נמנע. וכך, בכל שנה, צפים עוד ועוד סיפורים מרתקים ומצמררים - ולא לכולם, לצערנו, יש סוף טוב. גם לסיפור הבא לא בטוח שיהיה סוף טוב. כי העולם, אתם יודעים, הוא מקום שיכול להיות אכזר. ועדיין, הסיפור הזה בהחלט ראוי להישמע - כי הוא מנסה לעשות טוב. וזה, גם אם אתם הציניקנים הכי גדולים, הוא לא דבר שיש להמעיט בערכו. זה הסיפור על ג'וליאן אדלמן, "הגיבור היהודי" כפי שהוא כבר כונה בארצות הברית.
אדלמן בן ה-34, בן לאב יהודי ולאם נוצרייה, משחק פוטבול אמריקאי (NFL) בעמדת התופס במדי ניו אינגלנד פטריוטס, והוא מוצלח מאוד במה שהוא עושה: ב-2019, למשל, הוכתר ל-MVP של משחק הסופרבול - והפך ליהודי הראשון אי פעם שקוטף את הפרס היוקרתי. עד כאן פועלו על המגרש (רק שתבינו באיזה סדר גודל של ספורטאי מדובר). מחוץ למגרש, ובכן, הפעולות שלו - התפיסות, אם תרצו - מרשימות אפילו יותר.
לאדלמן ישנה זיקה חזקה לעם היהודי. הוא ביקר בישראל יותר מפעם אחת. הוא סיפר לעוקבים שלו ברשת החברתית על חג הפסח ועל יום כיפור. הוא אפילו שיתף כי הוא מתכנן לחגוג בר מצווה (כן כן). והוא נמצא שם גם ברגעים הקשים: למשל, אחרי הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג באוקטובר 2018, נעל נעליים עם הכיתובים "עץ חיים" ו-"STRONGTHENHATE" וכן פרסם ברשת החברתית את שמות 11 הנרצחים.
בשנה שעברה, בזמן מגפה מאיימת אחרת - זו של נגיף הקורונה, כבר הפך את עצמו אדלמן לפנים של המאבק במגפה אחרת - מגפת האנטישמיות. בצל מחאות השחורים בארצות הברית בעקבות הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר, עורר כוכב פוטבול אחר, דשון ג'קסון, סערה גדולה כשציטט בפוסט ברשת החברתית מסרים המשויכים לאדולף היטלר. "היהודים יסחטו את אמריקה. התכנית שלהם לשלוט בעולם לא תעבוד אם הכושים יידעו היכן הם נמצאים", כתב.
אז אדלמן נכנס לפעולה. הוא קרא כמו כולם את הדברים המזעזעים של ג'קסון, ודחה אותם. אבל לא את ג'קסון עצמו. כוכב ניו אינגלנד פרסם פוסט עוצמתי במיוחד - ואלה חלק מהדברים שמסר: "אני יודע שהוא אמר כמה דברים מכוערים, אבל אני רואה כאן הזדמנות לשיח. אני יוצא דופן, כי לא זוהיתי כיהודי עד שלב מאוחר בחיי. בכל פעם שנתקלתי בשנאה כזו, אף פעם לא באמת הרגשתי כאילו היא מופנית כלפי. רק לאחר מכן, כשהפכתי לחלק מהקהילה, למדתי כמה הרסנית השנאה. אנטישמיות היא אחת מצורות הביטוי הישנות לשנאה. זה מושרש מבורות ומפחד".
"אני חושב שבין הקהילה היהודית ובין קהילת השחורים יש הרבה קווי דימיון. עובדה מצערת ראשונה היא ששתיהן נרדפות על ידי הבורים והשונאים. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להקשיב, ללמוד, ואנחנו צריכים לפעול. אנחנו צריכים לקיים את השיחות הלא נעימות הללו, אם אנחנו רוצים שינוי אמיתי. דשון, בוא נעשה הסכם, מה דעתך שנגיע לוושינגטון ואני אקח אותך איתי למוזיאון השואה, ואז אתה תיקח אותי למוזיאון תרבות האפרו-אמריקאי? לאחר מכן נאכל יחד המבורגר וננהל את השיחות הלא נעימות האלו", סיכם אדלמן.
לא ברור אם אדלמן וג'קסון אכן נפגשו, אבל כמה ימים מאוחר יותר, פורסם כי ג'קסון קיבל את הזמנתו של אדוארד מוסברג, ניצול שואה בן 94, לבקר עימו במחנה הריכוז אושוויץ. "אני רוצה לנקוט בצעדים הנכונים כדי לאפשר לאנשים לדעת שמעולם לא הייתה שום שנאה בליבי, ומעולם לא רציתי 'לרדת' על הקהילה היהודית. אני רוצה לחנך את עצמי יותר ולעזור לגשר על הפערים בין כל התרבויות השונות", אמר אז ג'קסון בשיחה עם מוסברג.
כמה חודשים מאוחר יותר, עולם הספורט בארה"ב שוב געש על רקע גילוי אנטישמיות. הפעם היה זה "תורו" של שחקן ה-NBA, מאיירס לאונרד, להטיח את המילים "יהודון כלב" בזמן השתתפות במשחק וידאו. גם במקרה הזה, ג'וליאן אדלמן התייצב על המשמר. "לא נפגשנו מעולם, ואני מקווה שנוכל לעשות זאת יום אחד", פנה ללאונרד במכתב. "אני בטוח שספגת הרבה ביקורת על מה שאמרת, ואני לא מנסה להוסיף, אלא רק רוצה להציע פרספקטיבה. אני מקבל את הרושם שלא אמרת זאת מתוך שנאה, אלא יותר מבורות - אבל שנאה היא כמו וירוס. אפילו אם היא נאמרה בטעות, היא יכולה להתפשט. אני נמצא במיאמי לעיתים קרובות, בוא נעשה שבת ביחד ואראה לך מה זה זמן איכות".
בסופו של דבר, יום השואה מלמד אותנו - תמיד - על הצורך להילחם בגזענות כשאנו רואים אותה: לא רק כלפי יהודים, אלא כלפי אנשים מכל הסוגים. ובסופו של דבר, מה שאדלמן מציע הוא גישה אחרת למאבק בגזענים: לאו דווקא באמצעות הטפה, כמו באמצעות הכרה - הכלה של האחר, תוך הבנה שהמקומות שהם מגיעים מהם - הם לא תמיד שנאה, אלא לעיתים סתם בורות. אדלמן ניצח (לפחות במקרה אחד - זה של ג'קסון), בדרך המתוחכמת יותר שבחר - ואולי גם השאיר לקח לנו, בבואנו אל העתיד, ברצוננו שהשואה (ובליבה השנאה) לא תחזור יותר.