יכול להיות שתפקיד המאמן לא כל כך חשוב?

אם בעבר "ניסיון" היתה מילת מפתח כדי להגיע לקבוצה גדולה, היום נדרשות תכונות אחרות. אך בספורט של היום, וגם בכדורסל, השחקנים הם אלו שמשפיעים יותר מכל איש על הקווים. דעה

אבישי סלע
אבישי סלע
שנה גודל פונט א א א א

אחד המאפיינים הכי בולטים של עונת 2023/2024 בכדורגל הישראלי היא מה שקורה על הקווים. שני המאמנים הבולטים ביותר בליגה נכון להיום - ברק בכר ורן בן שמעון - נפלטו ממנה, כל אחד וסיבותיו. אחד, אחרי שעשה הכל פעמיים בכדורגל שלנו (כולל שלב בתים בליגת האלופות), חיפש לעצמו אתגר חדש. אחר יושב עכשיו בבית, אולי מחכה להזדמנות הבאה שתקפוץ.

ובינתיים, על הקווים מתפתח זן חדש של מאמנים - רובם צעירים יחסית, חלקם הגדול מגיעים ללא הדבר הקרוי "ניסיון". למעשה, רק 4 מ-14 מאמני ליגת העל נכון להיום - רוני לוי בהפועל חיפה, יוסי אבוקסיס בבית"ר ירושלים, סלובודאן דראפיץ' בבני סכנין ושרון מימר במכבי בני ריינה - הם מאמנים שיש להם איזושהי היסטוריה. כל יתר עשרת המאמנים הם "חדשים", במידה כזו או אחרת. כולל אלה שמאמנים בשתי הקבוצות הגדולות שלנו.

ולכאורה, ההליכה של מכבי תל אביב ומכבי חיפה על שני טירונים (יחסית) בתחום האימון, היתה אמורה לשנות משהו מהותי. היינו אמורים לראות את הקבוצות חלשות יותר, פגיעות יותר או סתם כאלה שמשחקות פחות טוב. אבל התוצאות? פחות או יותר דומות למה שהיה שם קודם. האנשים על הקווים השתנו, אבל המהות של הקבוצה לא השתנתה באמת. מכבי חיפה של מסאי דגו עשתה קמפיין מרשים מאוד במוקדמות ליגת האלופות גם בלי בכר, ומכבי ת"א עם רובי קין - דמות מרשימה, אבל איש שלא אימן יותר מדי בחיים שלו - משחקת כדורגל מסחרר. לפחות בתחילת העונה.

וזה מביא אותי לשורש של לא מעט דיוני כדורגל שמתפתחים כאן בשנים האחרונות - והוא הוויכוח על תפקיד המאמן. במילים אחרות: האם המאמן עד כדי כך חשוב?

אליניב ברדה. מהי ההשפעה שיש למאמן על הקבוצה שלו כיום? (קובי אליהו)
אליניב ברדה. מהי ההשפעה שיש למאמן על הקבוצה שלו כיום? (קובי אליהו)

הספורט העולמי, כמו שאנחנו מכירים אותו, עבר תהליך מואץ של מעבר מלשון רבים ללשון יחיד, מקולקטיב לאינדיבידואל. גם במקצועות קבוצתיים, השפה שבה אנחנו מדברים היא אישית לחלוטין. אחד מול אחד. מי שפרצה את הדרך בנושא הזה היא ליגת ה-NBA - שאחרי כישלון כלכלי עמוק, בראה יש מאין את הסיפור שהחזיק אותה בשנות השמונים. לארי בירד נגד מג'יק ג'ונסון.

נכון שמאחוריהם היו קבוצות - ולא סתם קבוצות, אלא מועדונים מפוארים כמו בוסטון סלטיקס מחד, ולוס אנג'לס לייקרס מאידך. אבל הסיפור התקשורתי סופר אך ורק דרכם: הם אלה שהופיעו על הפוסטרים, הם אלה שעמדו מול העיתונאים, הם אלה שהפכו לסמל המסחרי של הליגה. היו עוד ארבעה אנשים על הפרקט בכל קבוצה, אבל כולם רצו לראות מי ינצח - בירד או מג'יק.

ואמריקה היא, הרי, קובעת הטעם בהכל - אז מיד השיח הזה התפשט גם לשאר העולם. באופן מוזר, גם הכדורגל - ספורט שמורכב מקבוצות של 11 בני אדם - איכשהו נכנס לתוך הנראטיב הזה. הדוגמא הקלאסית היא, כמובן, הוויכוח הבלתי נגמר בין "מג'יק ובירד" של הענף - ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו. כשהקבוצות שלהן שיחקו אחד מול השני, כולם הסתכלו עליהם. רק עליהם. מי ינצח את מי?

אבל "ההאנשה" הזאת לא נעצרה בשחקנים על הדשא. עם כל הכבוד, קצת קשה להלביש אותה על ספורט שהוא כל כך קבוצתי ומורכב. קשה מאוד לראות קבוצה בגלל שחקן אחד. ולכן, ההאנשה הפכה צורה - והיא זזה מהאנשים של המגרש, לאנשים שעל הקווים.

כמה פעמים ראינו משחק כדורגל כ"קרב שחמט" בין שני מאמנים? כמה פעמים שווק לנו הסיפור הזה - שבו השחקנים על המגרש, נוצצים ככל שיהיו, הם חיילים לעומת הקרב האמיתי - זה שמתנהל בין שני המאסטרמיינדס על הקווים. לאורך שנים, הסתכלנו על המשחק בפריזמה הזו - מי יערים על מי? באיזה טקטיקה המאמן יבחר? מי יצליח לשנות את המערך בזמן ולנצח?

מג'יק ג'ונסון ולארי בירד. ב-NBA החל השינוי (GETTY)
מג'יק ג'ונסון ולארי בירד. ב-NBA החל השינוי (GETTY)

וזה הולך איתנו לא רק בהצלחות (שבהם המאמן הופך לדמות נערצת), אלא גם בכשלונות: אם קבוצה תפסיד כמות מסוימת ורצופה של משחקים, המעמד של המאמן הוא זה שנשקל. אף אחד לא חושב להחליף את השחקנים, פשוט כי יש הרבה מהם. המאמן, לפיכך, הופך לסיבה ולמסובב של הכל. ובסוף, גם לזה שמשלם את המחיר.

אבל האמת היא שהתיאוריה הזאת, על המאמן כשליט הרם של הסיטואציה וכ"מאסטר מיינד" - היא די מחוררת. כי בכדורגל, בסופו של דבר, מה שקובע הוא טיב השחקנים שיש לך. כבר ראינו מאמנים לא מנוסים מצליחים עם קבוצות חזקות ומבוססות - למשל, זינדין זידאן בריאל מדריד. מנגד, כבר ראינו מאמנים אדירים שנכשלים בגדול כשהקבוצה שלהם לא טובה דיה. נניח, ז'וזה מוריניו בכל קבוצה שהוא היה בה מאז צ'לסי.

בכדורסל, למשל, המצב שונה - בגלל הקצב הגבוה של המשחק, מיעוט האנשים על הפרקט ואולי גם צרות המידות של המגרש, המאמן יכול להטביע את חותמו הרבה יותר. הטקטיקות שלו וההחלטות שהוא מקבל, כולל כמות החילופים הבלתי נגמרת, יכולות באמת להשפיע על משחק. גם שם ההשפעה שלו מוגבלת, אבל היא יותר עמוקה במשחק עם הכדור הכתום.

אבל בכדורגל? גם כשכמות החילופים עלתה, זה היה משלושה לחמישה. במשחק של 90 דקות. מאמן כדורגל יכול להניח את היסודות עם שבוע של אימונים הכי טובים שיש, אבל מהרגע שהמשחק מתחיל - הוא יוצא מהידיים שלו, ועובר לידיים של השחקנים. הם אלה שמכריעים את גורל הערב הזה. המאמן יכול להזיז קצת, בשוליים - פה להוציא שחקן, שם ללחוש מילה - אבל לא יותר מזה.

כל זה לא אומר שקבוצה לא צריכה מאמן. יש משמעות לתפקיד הזה, בעיקר בעבודה היומיומית והסיזיפית עם הקבוצה. יש משמעות גם לחילופים, שיכולים לשנות את המשחק. אבל בל נטעה - לאורך זמן, גם המאמן החזק והמרשים ביותר, לא יעבוד טוב כשאין לו כלים לשחק איתם.

מנגד, קבוצה טובה ומגובשת, גם אם המאמן שלה מתחלף, תישאר כזו - בסבירות גבוהה - גם תחת מאמן חדש ולא מנוסה. גם אם האיש על הקווים יתחלף, כנראה שזהבי יישאר זהבי. גם שרי יישאר שרי. בסופו של דבר, המאמנים לא בועטים לשער וגם לא מרימים כדור קרן. הם לא המבצעים.

ולפעמים, המאמנים בונים את הקבוצה - בוודאי שיש להם אמירה בבחירת השחקנים, אבל פעמים רבות הקבוצה היא משהו שהם מקבלים - ונבנה בקומות העליונות יותר כניסת התפקיד של המנהל המקצועי לכדורגל שלנו היא מבורכת, אבל היא גם מאלצת אותנו לחשוב מחדש לגבי מי אחראי ומי לא. אם למכבי חיפה אין מגן שמאלי מחליף, גם היכולת של המאמן מוגבלת.

גל אלברמן. למאמנים יש אמירה בבניית הסגל? (אלן שיבר)
גל אלברמן. למאמנים יש אמירה בבניית הסגל? (אלן שיבר)

אז למה, בכל זאת, כן צריך מאמן? לא בגלל ההשפעה המקצועית, אלא בגלל ההשפעה האנושית. המאמנים היום אמורים להיות הגב של השחקנים - אלה שנותנים להם את היכולת לבטא את עצמם בצורה הטובה ביותר. ובשביל זה לא צריך להיות טקטיקן גדול, או גאון שלא בראה התורה. מספיק להיות בן אדם.

קחו את המאמנים המצליחים של העידן הזה - פפ גווארדיולה, יורגן קלופ, ברק בכר, יוסי אבוקסיס, זינדין זידאן. היכולות של המאמנים האלה הן שונות, אבל קו אחד יש בין כולם - היכולת להיכנס ללבבות של השחקנים, ולהנהיג אותם. חלקם יותר מתוחכמים טקטית, וחלקם פחות - אבל כולם מסוגלים לגרום לשחקנים לשחק בשבילם.

"עידן הגנרלים" חלף מן העולם. המאמנים הקשוחים וקשי העורף ירדו מהר מאוד מהמפה עם לידתו של העידן החדש. את מקומם תפסו מה שאני מכנה "מאמנים-שותפים". הם לא באים להנחיל את תפיסת עולמם ולכפות אותה על השחקנים, אלא לקחת את השחקנים יד ביד - בידיעה שההצלחה תהיה משותפת. של השחקנים ושל המאמן. וכך, להוביל אותם אל המגרש.

ההתמקדות שלנו ב"מבחן התוצאה", ובשיפוט המהיר של מאמנים, היא הרסנית. היא לא מאפשרת לשום דבר לצמוח - לא מאפשרת לתהליכים לקרות. מאמן שמפחד על התפקיד שלו, לא יזרע זרעים. לא ינסה דברים חדשים. בטח שלא ישתף שחקנים צעירים ולא מנוסים. רק רגיעה בתחום הזה, של כל סביבת הכדורגל שלנו, תאפשר לנו באמת ליהנות - יום אחד - מכדורגל טוב.

במילים אחרות - זה לא המאמן, טמבל. זאת הקבוצה. כל הקבוצה.

יוסי אבוקסיס. תם עידן ה"גנרלים" על הקווים (אלן שיבר)
יוסי אבוקסיס. תם עידן ה"גנרלים" על הקווים (אלן שיבר)