התבטלות מוחלטת: ערב שחיפה תרצה לשכוח

כגודל הציפיות, כך אומרים, גודל האכזבה. לכן, אני יכול לומר שאני בהחלט מעט מאוכזב מהמשחק בברלין. לא בגלל התוצאה, כאילו גם, אבל בהחלט ציפיתי למשהו אחר מלבד התבטלות מוחלטת.

גם אם לוקחים בחשבון את פערי הרמות, ההרכב החסר, את המשחק בראשון שישב בראש של השחקנים והמאמן ואת כלל הנסיבות המקלות, אין תירוצים להופעה כל כך רעה ונרפית, חסרת יומרות ושיניים. באנו להעביר את הזמן עם איזה ניצוץ תקווה לתיקו, כשהשוער הברלינאי יכול מהמשחק הזה לצאת דוך למועדון, בלי מקלחת ובלי שפריץ של בושם. בחצי השעה הראשונה עוד היה נראה שיש על מה לדבר והכל התנהל בקצב מנומנם, אבל אז, במחי מהלך אחד, האמת הציצה מבעד חרכי המסך והחל עוד שיעור לא נעים בנוגע למקומנו בעולם הכדורגל.

צריך לומר, בהחלט לא מדובר בבאיירן מינכן. הם לא תקפו גלים גלים והחמיצו בלי סוף. רחוק מזה. אבל גם אנחנו, אם נהיה עדינים, היינו רחוקים מאוד מלהיות בורוסיה דורטמונד. אפילו לא שאלקה של שנה שעברה. אם נשפוט לפי אתמול, יותר בכיוון של אליצור שלזיה.

לא ייאמן עד כמה הפערים הפיזיים, הטכניים, הטקטיים, הם כל כך גדולים. כל הקטנות ששרי, אצילי וחזיזה מאכילים את כל הליגה פשוט התאדו מול כל הנפילים באדום. כל הדריבלים המהירים של מוחמד, שבארץ אין מה לעשות מולם, נעצרו בהושטת רגל פשוטה. אין שום טריק בספר שהיה הולך מולם. תגידו, מה הקטע? זה משהו במים? באוכל? אנחנו נראים כמו אפרוחים מולם. אפילו פלאניץ', גוליית במונחים ישראליים, אכל שק מלא אבק של נחיתות פיזית וטכנית.

האמת, זה הרבה יותר מהמהירות הפיזית, זו מהירות התגובה והחדות בקבלת ההחלטות, גם הגנתית וגם התקפית. והיעילות, אחח היעילות. כולנו יודעים כמה הם יכולים להיות יעילים, למרבה הצער. רק לפני מספר ימים עשינו משחק קל וחלק מול מכבי פתח תקווה, בלי יותר מדי מאמץ נתנו שניים עם אופק לשלושה. אתמול, "זכינו" למלא את תפקיד הקורבן מול קבוצה שהייתה כל כך עדיפה ודיפדפה אותנו בלי להזיע באמת.

אי אפשר לשים כאן את האצבע על גורם ספציפי, אין שום redeeming quality (כן, כבר השתמשתי במושג הזה בעבר כאן, בואו נתקדם) במשחק הזה. אפס, נאדה. באמת ובתמים שכולם כולל כולם היו בפאניקה, מעיפים כדור קדימה בלי טיפת מחשבה, חסרי דיוק, מתרוצצים סביב גרמנים מטופחים כמו תרנגולות ערופות ראש. לא משחק שנרצה לקחת לקלטת, או לאיזשהו סוג אחר של תיעוד. אולי עוד משחק למחמוד ג'אבר? לא נראה לי שגם הוא ירצה לזכור אותו.

באופן כללי, הגישה מלכתחילה הייתה לא טובה למשחק הזה, לא היה רגע אחד של התאבדות אמיתית בניסיון להציל את המולדת וההכנה כולה לקתה מאוד בחסר. הגול במצב נייח בפתיחת המחצית השניה היה אם כל הקלישאות של הכדורגל הישראלי, פארסה טרגית-קומית של וואט דה פאק. מאותו הרגע, גארבג' טיים מוחלט, וגם בו לא הצלחנו להשחיל אפילו איום אחד אמיתי לשער. אוניון ברלין לא הייתה צריכה את העזרה שלנו מלכתחילה, אבל אנחנו בהחלט יצאנו מגדרנו בלהקל עליהם במשחק הזה.

האם במצב אופטימלי, בלי באר שבע ביום ראשון, עם כל הפצועים והחסרים, היינו מצליחים לנצח במגרש הזה? ככל הנראה לא, אבל אני רוצה להאמין שהיינו נראים יותר טוב מהכלום המוחלט שהיה אתמול על הדשא.

בסמי עופר, לעומת זאת, עם דחיפה ורוח גבית של הקהל, וכמובן עם יכולת קצת פחות גרועה (תכלס עם התעלות של ממש), אולי יש על מה לדבר. כפי שהם הראו במשחק הקודם, מחוץ לבית הם הרבה פחות מוצלחים. מזכיר לי קבוצה כלשהי, באמת...

בסופו של דבר, עם כל השגיאות הספציפיות בהכנה ובניהול המשחק, ואכן היו לא מעט כאלו, ברק בכר לקח עוד לפני המשחק הזה החלטה. בהינתן שני משחקים כל כך אינטנסיביים וצמודים אחד לשני, הוא העדיף באופן ברור את המשחק ביום ראשון בליגה. גם אם זה לא נאמר באופן מפורש, זה בהחלט היה ניכר בכל דקה ודקה כואבת לעין על הדשא אתמול, גם בחילופים וגם בגישה למשחק של השחקנים עצמם.

אישית, אני מאמין שההחלטה לשים יותר דגש על המשחק בליגה היא הנכונה, אבל מה שיכריע אם אכן בכר החליט נכון או לא יהיה המשחק ביום ראשון, ולא פחות חשוב - היכולת שנפגין בו. זה לא שרוני לוי ידוע כמאמן שמקל על היריבות לשחק את המשחק שלהן, בלשון המעטה, ויש לו בהחלט גם לא מעט כלים להכאיב ולהעניש על שגיאות. כפי שראינו אתמול ובכלל מתחילת השנה, כאלו לא חסרות לנו בכלל.

זהו, החלון לאירופה נסגר וחוזרים לליגה, רגע לפני פגרת הנבחרות. כמעט בלי מנוחה, עם מועקת הפסד, מצב בהחלט לא אופטימלי. נדרש פה סוויץ' לא פשוט לשחקנים שנמצאים ברמת אנרגיות לא מאוד גבוהה. זה זמן לנער את הראש, לנער את הרגליים, ועבור עשרים וחמש אלף הירוקים שיגיעו בכל הכוח ביום ראשון - לצחצח את הגרון. משחק סופר חשוב, משחק בליגה שלנו, תרתי משמע. מי לא יבוא.

אחרי חגים שמח וירוק לכולם!