כנראה שאין נראטיב יותר קסום בכדורגל, מאשר זה של "הגיבור המקומי": הילד שגדל במחלקת הנוער, ש"שמעו עליו" ו"יגיע רחוק", שמקבל דקות ראשונות בנבחרות הצעירות, עולה לבוגרים והופך לכוכב של הקבוצה. אין אוהד שליבו לא נפתח לכך, וכולם יודעים ששמחת השער שכבש "הילד", גדולה פי עשר יותר משל כל שחקן רכש אחר. וכזה היה אבירם ברוכיאן. נצר לשושלת כדורגל בית"רית וירושלמית, שהפך - ברגע אחד זהוב - לכוכב של הקבוצה שלו. תחילתה של אגדה.
השנים בהן ברוכיאן עולה לקבוצה הבוגרת היו שנות היובש של בית"ר. הקבוצה התאוששה מהפנטזיה הכואבת עם גד זאבי, שנגמרה בפירוק, והתרגלה לחיי דלות באמצע הטבלה בואך תחתית, תחת קבוצת הבעלים בראשות מאיר פניג'ל. אלי אוחנה עמד על הקווים, והיה צריך להסתדר - פשוטו כמשמעו - עם מה שיש. שלומי ארבייטמן, ילד מבית"ר נס טוברוק; ברק יצחקי, ילד מהפועל אשקלון; ומאור מליקסון שהגיע מיבנה, נזרקו עמוק למים. תוסיפו לזה קצת עמיר תורג'מן מלמעלה, זרים כמו אינדיו פריירה או אנדרה קלדיירה, ובית"ר הצליחה להישאר יציבה גם בשנים קשות.
בקיץ 2004, הצטרף לרשימה הזו גם ברוכיאן, וכבר בעונה הראשונה שלו הצליח לנפק רגע לפנתיאון: זה קרה במשחק ליגה נגד הפועל באר שבע. בית"ר שעברה פתיחת עונה נוראית, כולל תבוסה 4:1 בקרית אליעזר לבני סכנין, חזרה הביתה לטדי שרובו היה ריק. הירושלמים חגגו על הבאר שבעים, אבל השיא היה הרגע של אבירם: מס' 16 (8 היה שייך באותה תקופה לאבי נמני) מצא את השוער מורדי שוורץ מחוץ למרפסת, ושלח מעליו כדור אמנותי שנכנס. בית"ר ניצחה 1:4, והמתיקה מעט את הרושם המר שיותר מדי משחקים השאירו באותה עונה.
אז, רגעי הקסם הלכו והצטברו ככל שברוכיאן הלך וצבר את המקום שלו: שער יפהפה נגד מכבי ת"א באצטדיון ר"ג (ימי טון קאנן העליזים), שיתוף הפעולה עם יצחקי בקבוצות שזכו באליפות; שער בגמר הגביע נגד מכבי חיפה ב-2009, שהיווה את "מסיבת הסיום" לקבוצה הגדולה ששלטה באמצע העשור הקודם. אבל ספק אם היה משחק זכור, כמו המשחק ההוא נגד קראקוב.
בית"ר של גאידמק נבנתה כדי לעשות היסטוריה: להביא את המועדון, לראשונה בתולדותיו, לליגת האלופות של אירופה. ברק יצחקי חזר מבלגיה, סבסטיאן אבראו נחת, ויחד עם סוללת כוכבים מהשנים הקודמות, בית"ר היתה אמורה להמריא. אבל לצד כל הכוכבים, רק אחד נצץ באמת: הירושלמים היו בפיגור משער מוקדם בדקה ה-28, כשבדקה ה-60 ברוכיאן שלף את הקסם שלו וירה כדור חד לפינה הימנית. 19 דקות אחר כך הוא ניהל דאבל פס יפהפה עם אבראו, וגלגל לרשת את השני. הסמל נצץ בעיניו של כל אוהד, באותו רגע.
אלא שכמו לסיפור המשחקים עם קראקוב, גם לסיפור של ברוכיאן היה סוף לא טוב. הקשר הסתבך בעניינים שרחוקים מהדשא, לא מצא את מקומו בבית"ר והידרדר במורד הליגות. מסיבוב קצר והזוי בפולין, דרך קטמון וראשון לציון, ועד ליגה א' - תחילה באדומים אשדוד, ואחר כך בסגירת מעגל בצהוב-שחור, במדיה של בית"ר נורדיה ירושלים, קבוצת האוהדים. אבל גם במגרשים של ליגה א', יעיד מי שראה אותו, אפשר למצוא לרגעים את מגע הקסם. את כל מה שזהר פעם, על המגרשים הגדולים מול הקהל הגדול, אמנם קצת יותר דהוי ועם תפאורה אחרת, אבל אותו קסם ברוכיאני-מלמיליאני.
יכול להיות שלסיפור הזה לא באמת היה יכול להיות סוף טוב אמיתי. סינדרלות כנראה שיש רק באגדות, ובטח שהשושלת, הייחוס המשפחתי והצל המסוים שרובץ עם המספר 8, לא עושים טוב לאף שחקן. אבל כל אוהד שהיה ברגעים האלה, בטדי, בשנים הגרועות שבהן אבירם הפך לכוכב; מי שראה אותו משחק, יזכור לו היום את חסד הנעורים. לכתו אחרינו במדבר בארץ לא זרועה. בהצלחה בדרך החדשה, אבירם. שרק תמשיך לשמוח.