יותר מכל מכשול מקצועי שעמד בפני ערן זהבי בקריירת הבוגרים, כנראה שהאתגר הגדול שלו היה ההתמודדות עם הספק. הוויכוח בין תומכיו ומתנגדיו, בכל הקשור לכדורגל בכל אופן, אף פעם לא היה בין "כן" ל"לא". למעט אנשים שטרוליותם אמנותם, ברור לכל בר דעת כי מדובר בכדורגלן טוב מהממוצע. אמנם פחות טכני מחלק מהמועמדים הרגילים בקטגוריית "הכדורגלן הטוב ביותר", אבל ווינר אדיר, כובש אדיר, ובעל סגולות כמעט בכל ערכי היסוד - משחק ראש מצוין (זקני באזל יודעים לספר), בעיטה חדה ומדויקת (יש כמה אוסטרים שיודעים את זה מצוין) - ובעיקר, חוש אדיר לדרמה ולתזמון. הוא תמיד נמצא במקום הנכון, כך נדמה. על כך - כמדומני - הרוב (גם מי שבעוונותיו קיבל ממנו בראש) מסכים.
הוויכוח היה בין ה"כן" המהדהד של תומכיו, לבין הצד השני שדגל ב"כן, אבל". כשזהבי הפגין חלק מיכולותיו בהפועל תל אביב, הקרדיט ניתן לגילי ורמוט ולאיתי שכטר. כשזהבי כבש בצרורות במכבי תל אביב, ידעו לייחס זאת ל"ליגה החלשה". כשזהבי לא הפסיק לכבוש בסין, עם מספרים שלא היו גם לשחקנים בעלי רקורד טוב ממנו, דאגו לציין את ההגנות החלשות, את השוערים המקומיים, את העובדה שכל העסק שם לא מקצועי. כשזהבי כבש בנבחרת, הפנו אותך מיד למיקום הנבחרת בטבלה. שלא תבינו לא נכון - כל הטיעונים הללו תקפים, ובכל זאת, הם מפספסים את הנקודה. אותה נקודה שזהבי מבהיר כשהוא הופך, גם בהולנד ולמרות הביקורות מהתקשורת המקומית, לשחקן המרכזי של פ.ס.וו איינדהובן - כפי שעשה כל הקריירה.
אלא שזהבי, לאט אבל בטוח, הסיר בדרך את כל הספקות, את כל ה"אבלים", אחד אחרי השני. זוכרים את הוויכוח על השאלה מי טוב יותר, זהבי או רפאלוב? זוכרים את הוויכוח הגדול שהתגבש בשאלה "ערן זהבי או תומר חמד"? לא זוכרים? זו בדיוק הנקודה. גם רפאלוב וגם חמד הם שני שחקני כדורגל נהדרים, שבסוף הקריירה יוכלו לזקוף לעצמם לא מעט נקודות זכות, אבל מעשיו של זהבי ייתרו את הוויכוח, הורידו את סימני השאלה והפכו אותם לסימני קריאה. שוב, ושוב, ושוב. גם אחרי הקורונה, גם בליגה אירופאית מאתגרת, כולל במסגרות האירופיות, כולל מול נבחרות עדיפות.
ובסופו של דבר, זה מה שההיסטוריה תזכור. כשהטיעונים והדיונים (כולל עצם המאמר הזה שאתם קוראים עכשיו) יעלו אבק בארכיונים של גוגל וטוויטר, תישאר השורה הסטטיסטית - יישארו הנתונים. והנתונים הם שבמשך כמעט עשור, ערן זהבי העמיד מספרים עילאיים. מישראל, דרך סין, דרך הצ'מפיונס, דרך הנבחרת, ועד למגרשים של הולנד. מטדי ובלומפילד, דרך הסנט יאקובס, ועד היוהאן קרויף ארנה. עושה בדיוק את אותו הדבר, מתמקם בדיוק באותה הצורה, חוגג בדיוק באותה חגיגה. התפאורה משתנה, התנאים משתנים, השחקן מבוגר יותר - אבל הפעולה היא אותה פעולה. נדמה שגם את הגולים אפשר לשחזר במדויק, וגם לצופה העירני נדמה שזה כמעט אותו השער בשידור חוזר. את הגולים שהוא נתן מול שוערים ישראליים וסיניים, עכשיו הוא עושה מול שוערים בהולנד.
אבי מלר (פרשן ומודל לחיקוי) הגדיר את גמר ליגת האלופות בין מילאן לליברפול, עם המהפך הבלתי נשכח של ג'רארד, בניטס והחברים, כ"בית קברות לפרשנים". הקריירה של ערן זהבי, על אותו משקל, היא "בית קברות לספקות". אחד אחד, בתנועת ה"פיו פיו" המפורסמת, הוא יורה בכל התהיות, בכל המחשבות, כשבסופו של דבר - דבר לא יישאר, חוץ מהתקצירים, המספרים והנחת היסוד. יכול מאוד להיות שבעוד כמה שנים, כשזהבי יתלה את הנעליים, נגלה שכל הר המילים ששפכנו יתברר כפחות ערך. שכל ההסתכלות על היריבות, על השוערים, על המגרשים, על הזרקורים - התעלמה מהאיש האחד שתמיד היה שם, ברגע המתאים.
ייתכן מאוד שבסוף הקריירה, כשכל המילים יישכחו וייעלמו ויישארו רק המעשים, נבין שערן זהבי היה הכי גדול. שעם כל הכבוד לתפל, בסוף יש עיקר - והעיקר הוא שאנחנו חוזים בכדורגלן היסטורי, שעבר שלב ועוד שלב בסולם, באותה עקביות, באותה נחישות, ובאותה עוצמה שהייתה לו בגיל צעיר. כשהאבק ישקע, והציוצים יתפוגגו, הוא יעמוד שם. לבדו.