רק מי שלא הכיר אותו קורא לו סער שטיין, אבל בשבילי הוא תמיד ישאר שטוני. עוד יום זכרון בלעדיו, אותה צפירה בה מגיע הרגע שלי בשנה שכולו מוקדש לו והרגעים מכר הדשא, מחדר ההלבשה ומחוצה לו פשוט צפים.
גדלנו יחד במכבי חיפה מטרום ילדים, כולם קראו לו שטוני, אף אחד לא קרא לו סער. הוא היה מגן שמאלי "מפחיד" כשהיינו בילדים, היינו ביחד ארבע שנים. אני ירדתי לשחק בשנתון שלי, בינתיים בקבוצה שלו היה איחוד וטאלב טוואטחה הפך להיות מגן מעמדת החלוץ. לכן סער עבר להפועל חיפה, שנה לאחר מכן גם אני עברתי להפועל חיפה. אני אמנם שנתון מתחתיו, אבל גם שיתפנו פעולה.
את הרגע הזה לא אשכח לעולם. מהשנתון שלנו לקחו את שמונת השחקנים הטובים ביותר לטורניר פוקס קידס העולמי, אני שיחקתי בטורניר שהיה בישראל, אבל לא לקחו אותי לאליפות פוקס קידס העולמית. את שטוני לקחו, בגמר הוא כבש את הפנדל המנצח. הייתה לו פצצה ברגל שמאל. ערן מלכין התעצבן על שטוני, שהוא זה שהבקיע את הפנדל הכי חשוב, שהלחץ היה עליו. הם היו צוחקים על זה כל הזמן. זה היה הישג מטורף, בברזיל שיחקו שחקנים מגרמיו וסאו פאולו.
הוא אהב את החיים, אהב מסיבות ובחורות אהבו אותו. הוא היה מאוד מצחיק, תמיד היו אנשים סביבו. הוא היה אוהב למתוח אנשים. אני מכיר את ההורים שלו מגיל אפס, הם היו מגיעים לכל אימון. עד היום אני רואה את אבא שלו והמבט בעיניים כבר לא אותו מבט.
קמתי בבוקר למשחק, לא היו אייפונים לפני 12 שנה. פתחתי את המחשב, היה לנו משחק נגד הפועל ת"א ואוטומטית נכנסתי לפייסבוק וראיתי פוסטים של 3-4 חברים משותפים "אני לא מאמין שזה קרה". התחלתי לשלוח לאנשים "מה קרה? מה קרה?". אמרו לי שהוא נהרג בתאונת דרכים. זה התחיל לרוץ בין שחקני הקבוצה. קיבלתי כאפה מטורפת. אמרו לנו לבוא באותו יום למגרש בקריית חיים ולאחר מכן יחליטו אם יהיה משחק או לא. המשחק בוטל, ובמשחק שלאחר מכן נגד הפועל ראשל"צ היה שידור בטלוויזיה, הגיעו מלא כלי תקשורת. עלינו עם חולצות לזכרו, כבשתי צמד והקדשתי לו את השערים. זה היה, כנראה, הבוקר הכי עצוב שהיה לי בחיים.
לא היינו חברים-אחים, אבל זה בנאדם שאני מכיר מגיל 0. אנחנו שונים באופי, לא היינו יוצאים יחד, אבל בחדר ההלבשה כולם אהבו אותו. אף אחד לא יכול היה להגיד עליו מילה רעה.
הייתי בלוויה, הייתי בשבעה, הלכתי בשנים הראשונות גם לאזכרות. הייתי בלא מעט לוויות בחיי, אבל שום דבר לא דומה ללוויה של אדם בן 20. גם האזכרות היו קשות מאוד. גם אחותו, עדי, שיחקה כדורגל והגיעה לנבחרת ישראל, אך הפסיקה לאחר הטרגדיה מסיבותיה.
הייתה לו שנה קשה בכדורגל, בגלל הצבא והוא עבר פציעה במיניסקוס. כמה ימים לפני התאונה הוא ואביב מלכה (בן של צדוק) הגיעו לאימון ותדלקו בדרך, שטוני שכח להוציא את המשאבה והיא נקרעה. כשהוא סיפר לנו את זה היינו על הרצפה. הוא תמיד היה אומר "אני, לא יקרה לי כלום", שבוע אחרי זה הוא נהרג בתאונה.
אני מתגעגע אליו והייתי מאוד שמח לראות לאן החיים שלו היו הולכים, מקים משפחה וילדים. לצערי כבר לא נראה את זה קורה.
אין ספק שהמוות של שטוני שינה את יום הזכרון עבורי, עד מותו לא הרגשתי שכול. ביום השואה אני חושב על סבא וסבתא שלי ז"ל, ביום הזכרון אני חושב על הרגעים שלי ושל שטוני על המגרש ומחוצה לו. דקה רק שלי ושלו, דברים שלא קורים במהלך השנה. מתגעגע.