המעוטר ביותר לנצח? שיא התארים של מסי

למרות זאת, קשה לראות קבוצה שזוכה לדומיננטיות זהה לזאת של ברצלונה. גם למנצ'סטר סיטי הגדולה יש פחות תארים, כאשר קווין דה בריינה למשל זכה ב-16 תארים עם מנצ'סטר סיטי ו-21 תארים סך הכל. בשונה ממסי או רונאלדו, דה בריינה פרץ בגיל מאוחר ועבר לסיטי ולזכייה משמעותית בתארים בגיל 24. סיטי זכתה בתואר הראשון עם הבלגי כשהוא היה בן 27.

לכן השוואה אחרת היא שחקנים כמו פיל פודן או קינגסלי קומאן, כאלה שמגיל צעיר משחקים במועדונים גדולים. פודן עם 17 תארים בגיל 24. קומאן, שעד אשתקד זכה באליפות בכל עונה, עם 25 תארים בגיל 28. ויניסיוס בן ה-24, שמשחק בריאל מדריד מאז שהוא בן 18, עם 13 תארים והיה עם שניים במדי הקבוצה עד 2021. הוא הגיע למועדון הגדול בעולם, אבל התמודד עם תקופת מעבר ארוכה.  

בשביל שפודן יעבור את מסי (אם הוא לא זוכה בתואר נוסף), הוא צריך לזכות ב-29 תארים, כלומר "דאבל" כל שנה ב-12 השנים הקרובות, כולל מגן הקהילה או הסופר-קאפ האירופי. בהתחשב בעלייה בעומס ובתחרות באנגליה, זה כנראה לא תסריט ריאלי וזה עוד לפני שדיברנו על 115 אישומי הפייר פליי של סיטי. 

אפשרות מעניינת אחרת היא שחקנים שמשחקים שנים בליגות חלשות, כמו חוסם חסאן שנמצא במקום השלישי ברשימה. חסאן זכה ב-41 תארים, מתוכם 14 אליפויות הליגה המצרית, וזכה בליגת האלופות האפריקאית פעם אחת בלבד. קאלום מקגרגור מסלטיק זכה ב-22 תארים עם הקבוצה, אך גם כאן הוא רחוק ממסי.

הרוב המוחלט של השחקנים ברשימת 15 הגדולים בכל הזמנים הם שחקנים שמשחקים ברמות הגבוהות של אירופה, וזה לא מקרי - שחקנים שזוכים כל שנה באליפות או בטרבל ירצו להתקדם למקומות שמספקים אתגר מקצועי או כלכלי גדול יותר. לכן גם הסיכוי שנראה שחקן מסלטיק או כל מועדון אחר שזוכה בדאבל בכל עונה עוקף את השיא של הפרעוש, 46 והרגל עוד נטויה, קלוש.

תוסיפו לזה את העלייה בכמות המשחקים שמובילה לפציעות ועלולה להוביל להתקצרות קריירות, חרף מאמצי רפואת הספורט, ויכול להיות שיש כאן שיא שיישאר עשורים. שיא של שחקן שפרץ בגיל צעיר מאוד, הצליח לשחק ברמות הגבוהות במשך עשרים שנה, וגם בגיל 36 אחרי השיא יכול בקלות למצוא את עצמו עם שלושה תארים העונה (אם יזכה ב-MLS ובפיינלסימה). מורשת בצורתה הטובה ביותר.