לכל הטורים בבלוג של דן אלתרמן
לכל הכתבות בנושא טריאתלון, אופניים, ריצה ושחייה באתר שוונג
לפני מעל 25 שנים, כשלמדתי שיעורי נהיגה, אחד הדברים המלחיצים ביותר היה זינוק בעלייה. כשנסעתי ברחובות נתניה, ומורה הנהיגה שלי היה מדריך אותי להגיע לעלייה המפורסמת, התלהבתי והתרגשתי מצד אחד אבל חששתי ונלחצתי מאוד מצד שני. ההרפיה מדוושת הבלם, תוך כדי לחיצה על דוושת הגז, כשהרכב מדרדר לאחור. ככול ששיפוע העלייה חזק יותר ההידרדרות מהירה יותר, ולכן נדרשת יכולת שליטה וריכוז גבוהה.
אחרי כמעט שלושה עשורים, אני מוצא את עצמי חווה תחושות דומות. זה קורה בימים של הורדת עומס והתאוששות לאחר אירועי מטרה. מנעד רגשות של התרגשות, חשש, אופטימיות וציפייה. אבל הפעם התחושות קיצוניות יותר.
בשנתיים האחרונות השגתי לא מעט הישגים וכבשתי פסגות שכיוונתי אליהם. ניצחתי תחרויות מטרה, קבעתי תוצאות משמעותיות עבורי, פרצתי תקרות זכוכית אישיות. בשבועיים האחרונים, אחרי TRI כנרת וניצחון נוסף באליפות ישראל בחצי איש ברזל, אני מתהלך במחשבות – לאן עכשיו? מה הפסגה הבאה שאני רוצה לכבוש?
נכון לעכשיו, ברמה האישית שלי, לכל המטרות כבר זינקתי ואת כולן גם כבשתי בהצלחה, בשנים האחרונות. ובנוסף לכך, השבוע חגגתי יום הולדת 43, ולמרות שבנפש אני מרגיש בשיאי, הגוף, במילים עדינות, לא מגיב בדיוק באותו האופן.
אז אני עומד פעם נוספת מול אותה העלייה, כולי נרגש, סקרן, מפוחד, חושש ומלא ציפייה לעלות למעלה, להעז, למצוא את המוטיבציה והאנרגיות להקריב שוב, להילחם, לשמש דוגמא לילדים שלי ולהוכיח לעצמי עוד פעם אחת, שאין תקרות זכוכית, שיש עוד פסגות לטפס עליהן, להנות מהדרך ולהיות שלם עם עצמי. למצוא את האיזון הדק הזה, בין דוושת הבלם לדוושת הגז, לבחור נכון ולחתור לשם.
או בקיצור להמשיך לחלום, להאמין ולהשיג.