מפתח הלב: העונה של מכבי חיפה מזווית שונה
מכבי חיפה חייבת להפסיק להסתכל על מלכת היופי עם השמלה הצהובה, להביט במראה ולשאול את עצמה: "מי אני?". אבי גרייניק עם שלושה מונולוגים קצרים על הקבוצה שהוא כל כך אוהב, ושני האנשים שהמושכות בידיים שלהם. פרויקט פתיחת העונה של ליגת העל
מכבי שלי
בייבי, תרשי לי להיות ישיר איתך: מעכשיו אגיד לך מה אני אוהב, ואת תגידי לי אם את יכולה לתת לי את זה. כבר 5 שנים שמשהו בינינו לא זורם. אני מודה, אני לא חש אליך תשוקה אבל יש בי עדיין את התקווה שמשהו יידלק מחדש.
בייבי, נכון, לאחרונה השתדלת יותר. ניסית לשנות אווירה, עברנו לבית גדול יותר ,מצופה בזהב, גם השנה החלפת את מלאי התלבושות שלך כדי שאדלק על החיצוניות שלך, אבל זה לא עושה לי את זה. משהו בינינו נתקע.
בייב, אני רוצה להציל את הקשר הזה, אז שוב , אגיד לך מה אני אוהב, ואת תגידי לי אם את יכולה לתת לי את מה שאני צריך. ואם את לא יכולה לתת לי את זה? אשאר בכל זאת, ככה זה כשאוהבים.
אז השנה חיים שלי, כדי שנחזור ליהנות מהביחד, את חייבת למצוא את הדרך לגעת בי, ואת הדרך לנשמה שלי. תהיי יצרית אבל גם יצירתית, אה, כן, ואני רוצה שתשימי יותר לב לילדים בבית. הם היו רוצים לקבל ולתת לך יותר אהבה אבל קצת קשה להם לעשות את זה כשאת כל הזמן מכריחה אותם לשבת על הספסל.
אהבת חיי, עוד משהו, לא פחות חשוב: בשנים האחרונות נראה לי שקצת התבלבלת, לא החלטת מי את, קיבלת כמה 'דפקות' בכל מה שקשור לדימוי העצמי שלך, אז אני מבקש שמעכשיו תמצאי שוב את הזהות האמיתית שלך, שתהיי שמחה, שתתני לילדים לשחק בשקט, שתהיי אגרסיבית כשצריך אבל אל תוותרי על הברק, כי זה שאת מתאמנת עם חזיית ג'י.פי.אס כדי להתחטב זה נחמד, אבל לא מדליק אותי.
אה, וגם תפסיקי לעקוב אחרי כל צעד של מלכת היופי עם השמלה הצהובה. פשוט הביטי במראה ותשאלי את עצמך מי את בייבי, תשאלי מה הזהות ש-ל-ך?, מצידי תהיי סגנית מלכת היופי או אפילו מלכת החן, העיקר זורמת, שמחה ושומרת על הבית והילדים. זה מה שידליק אותי בייבי.
"נולדתי בשבילך, אמות למענך.. גם בימים קשים, נקום מהקרשים".
שלך, לנצח, גרייניק.
רוני יקר
רציתי לשתף אותך באיזו הקבלה לעולם שממנו אני בא. אמנם כדורגל זה לא תיאטרון או הצגת בידור, בטח לא כזאת שמבוימת אבל מצאתי כמה הקבלות: שחקן תיאטרון ובדרן שאוהב וממש חי את הבמה - יש גם אצלך כאלה שחיים את המגרש. שחקן בתיאטרון שומר על יסודות המקצוע, ניתוח הדמות והמילה הכתובה, אצלך רוני, יש שחקנים ששומרים על השיטה.
יש שחקני במה שאוהבים חוץ מלהקשיב לבמאי ולמחזאי גם להיות יצירתיים ולאלתר (שזה טוב) - אצלך יש שחקנים כדוגמת בניון, חן עזרא ואלירן עטר.
אז אני לא מתיימר להבין כמוך במערכים ושיטות , אתה מאמן מעולה ואיש כדורגל אמיתי (זוכרים לך שהיית גם חתיכת שחקן?) אבל בגלל ששנינו פוגשים כמעט בכל יום שחקנים טובים יותר וטובים פחות, אני מרשה לעצמי להמשיך את הקבלה בין שני העולמות והפעם מהזווית של הצוות, של ה'ביחד':
נתחיל בנושא שאני פחות מוטרד ממנו - רוח לחימה.
בתיאטרון לפעמים הצגה שמשחקת, מתפרקת מבפנים. הקהל לא מגיב טוב, והשחקנים במקום לקחת אחריות ומה שנקרא "לשמור על ההצגה" מעדיפים לוותר ולחכות שההצגה תרד ולקוות שיקבלו הצעה לשחק בהצגה אחרת. במקרה של מאמן כמוך, לא נראה לי שהקבוצה שלך תהיה "זורקת" ולא מלוכדת. השנה בזכות פיגורה כמוך, השחקנים יקיימו את מה שאקרא לו כאן: המצוות שבין אדם למקום העבודה שלו.
מה שיותר מטריד אותי כאוהד כדורגל וכשחקן במה, זוהי המצווה המקצועית של בין שחקן כדורגל או תיאטרון לחברו:
- שחקן במה, כשהוא מאלתר מחוץ לטקסט יודע שיש כלל לא כתוב אבל ג'נטלמני: אל תאמר משהו, מבריק ככל שיהיה, בלי שתישאר קרוב לפרטנר שלך או תוודא שיש פרטנר אחר לידו, אחרת הוא יתקע ולא תהיה לו אפשרות להבריק ו"למסור" בעצמו הברקה משלו. אבל אם שחקן תיאטרון או כדורגל עומד רחוק מדי מהשחקן הראשי/החלוץ שנותר בודד בחזית ושולח הברקת טקסט/מסירה מבריקה על 40 מטר לשחקן שנותר לבד מול הקהל ו-6 שחקני הגנה, אז יצא שהשחקן המוסר, בין אם זה בתיאטרון או באיצטדיון, מבריק ככל שיהיה, גרם לחברו להיכשל ולהתמודד לבדו עם חיצי ביקורת המבקרים/שריקות בוז מהקהל.
בקיצור, ראיתי ב-5 השנים האחרונות כ"כ הרבה מסירות מדויקות ומבריקות שלא הובילו לכלום (אשכרה מפח נפש רוני) שהגיע הזמן לחשוד במוסר ולא במקבל. ואני אומר את זה לא כי אני מבין בכדורגל אלא רק בתיאטראות המונומנטאליים של ק.אליעזר וסמי עופר, ושם, מאיפה שאני יושב, זה מה שראיתי.
לטיפולך אודה. גרייניק
יוסי גיבור
אנחנו לא ממש מכירים, מלבד העובדה שאני מעריץ אותך כשחקן כדורגל. יחד עם זאת, אני חושב שאני מזהה בך משהו מעבר למגרש. אתה רגיש, מעל הממוצע. לא יודע אם בחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל זאת נחשבת מחמאה, אבל אצלנו בבית כן. אתה נראה לי איש חזק, אבל גם רגיש ומורכב. מה שהופך אותך לדמות מעניינת, ומהזווית של איך שאני אוהב לספר את הסיפור - לגיבור. כנראה שלא מעט ספורטאים ברמת הגבוהות שאליהן הגעת הם אנשים שיש בהם איזו ייחודיות גם מחוץ למגרש. עצם העובדה שדמויות כמוך מרשות לעצמם לפרוק תסכול אחרי גול או לבכות מול אצטדיון מלא, הופך אותן בעיניי לאמיתיים, שזה שווה ערך עבורי לגיבורים של ממש.
אין לי מושג מה צופן לך העתיד אחרי שתסיים לשחק כדורגל, הלוואי שתישאר במכבי חיפה, ותהפוך לגיבור שלי כמנג'ר. מה שחשוב לי לומר לך, ואני לא יודע כמה באמת הנושא רגיש, שהדקות שלך על המגרש (ולא משנה כמה הן) עבורי הן הדקות שבהן עולה לשחק על המגרש הגיבור הראשי. בכל מה שקשור לדקות שלך על הספסל, אני חווה אותן כדקות בהן אמתין לגיבור שיעלה למגרש וייתן את מגע הקסם שלו. זה שאתה בן 35 לא אומר שהסיפור שלך נגמר, הוא רק השתנה. בעולם האמיתי, עם גיבורים אמיתיים, גם כאלה שהוכיחו כבר הכל, נדרשות הסתגלויות למציאות חדשה, לאכזבות, תסכולים, נפילות, קימות וגם קצת ספסל כשצריך, בקיצור החיים עצמם. היכן שהחיים לא אמיתיים ולא "נשרטים" הגיבורים הם גיבורים מלאכותיים, ולא גיבורים אנושים ואמיתיים כמוך יוסי. בהצלחה.
מהמעריץ, גרייניק
אבי גרייניק, בדרן, שחקן, מוסיקאי ואוהד מכבי חיפה, מעלה בימים אלה עם עידן אלתרמן את מופע הבידור "ילדים סורגים 2".
רוצה לעשות סוויץ'? SWITCH וסגרנו>>