לשנות מציאות: ההזדמנות של אתלטיקו מדריד

כשחושבים על האליפות של אתלטיקו, יש את ההשוואה המתבקשת בין דויד וייה ללואיס סוארס. שניהם נזרקו מברצלונה בגלל גילם המתקדם/טענה שהם ״מעבר לשיא״/מיצוי מקצועי ובעונה לאחר מכן, הם זכו בתואר. בשני המקרים, אתלטי קיבלה את זריקת הווינריות שהייתה זקוקה לה, אבל יש את הווינריות של וייה עם המון ניסיון וחמישה שערי ליגה, ויש את סוארס, שעומד על המספר 21 - שנת 2021, 21 שערי ליגה, ביניהם שערי ניצחון שהיו שווים באופן ישיר 21 נקודות לקבוצה בדרך לאליפות. בגיל 34, הוא משחק כאילו הוא בן 21.

זה העניין עם סוארס, ועם הכוכבים הוותיקים בענף בכלל. הגיל הוא לא עניין מבחינתם. הם עדיין שולטים ביכולת שלהם ומנהלים את עצמם בצורה כל כך טובה שאין טעם לפתוח סטופר, לספור לאחור ולנחש מתי תגיע הפרישה שלהם. במקרה של האורוגוואי מאתלטיקו, על כל החמצה, או על שער בדרבי שלא הספיק נגד ריאל מדריד, יגיעו שערי ניצחון קריטיים נגד אוסאסונה ו-ויאדוליד. צריך ליהנות מהרגעים האלה כל עוד הם אפשריים.

לאורך העונה, רצה השאלה ״איך בארסה ויתרה על סוארס בשביל יריבה ישירה?״. מדובר בלא פחות מפופוליזם. חס וחלילה, אין פה ניסיון להגן על נשיא המועדון הגרוע בהיסטוריית הכדורגל, ג׳וספ מריה ברתומיאו, אבל יש כאן דברים שחייבים להעמיד על דיוקם. אם החלוץ לא היה מרמה במבחן האזרחות האיטלקית שלו, הוא היה חותם ביובנטוס כמתוכנן. בארסה הייתה חייבת רענון ולחסוך משכורת שמנה נוכח המשבר הכלכלי. היא לא הייתה יכולה לחזות שה״אשפה״ שלה תהפוך לאוצר מי שכל כך קרובה אליה גיאוגרפית.

יש בסוארס כל כך הרבה מאפיינים שדומים לאתלטיקו שהשילוב ביניהם היה חייב לעבוד. מצד אחד, האורוגוואי מזוהה עם עוצמה. הוא הגיע מקבוצות שהיו מפרקות את היריבות, אבל הוא גם המחשה מושלמת למנטאליות האורוגוואית שכל כך דומה לזו של אלופת ספרד החדשה: איכשהו, לשרוט ולגרד את הניצחון, גם כשאתה הכי למטה. האוהד הממוצע מתקשה להתחבר לאתלטיקו בגלל סגנון המשחק הלא אטרקטיבי, ומי שאין לו קשר רגשי לבארסה/ליברפול/אורוגוואי מתקשה להתחבר לסוארס, שהוא לא השחקן הכי טהור בעולם. מה שבטוח, ההתנהלות של בארסה מולו עשתה לו שירות מצוין בכל מה שקשור ליחסי הציבור.

מגיע לסוארס לקבל את מירב תשומת הלב, אבל קשה שלא לדבר על גיבורי האליפות הנוספים. יש מישהו שממשיך לטעון שיאן אובלאק הוא לא השוער הטוב בעולם? אפילו את עניין הפנדלים הוא שידרג עם עצירה קריטית נגד אלאבס במרץ. גם הקורה באה לעזרתו לפני שלושה שבועות - ״תמונת ניצחון״ היא מונח בלתי נסבל, אבל המזל הגדול ממנו נהנה השוער הסלובני בתוספת הזמן נגד אלצ׳ה הוא רגע מכונן בדרך לאליפות. עד העונה, אובלאק ופנדלים היו שילוב בעייתי. תחשבו רק על התצוגה המחפירה שלו בגמר ליגת האלופות 2016 בדו-קרב מהנקודה הלבנה נגד ריאל מדריד.

ואם כבר ריאל מדריד, אז צריך להזכיר את מרקוס יורנטה. 40 מיליון אירו שילמו על מי שהגיע בתור גרזן חיוור מהיריבה העירונית ודווקא תחת דייגו סימאונה, מלך הגרזנים, הקשר הפך לכלי התקפי של 13 שערים ו-12 בישולים, שחקן שראוי להיות חלק חשוב בנבחרת ספרד ביורו הקרוב. עוד נבחרת שתשחק באליפות אירופה היא בלגיה של יאניק קראסקו. הקשר הרוויח ביושר את מקומו בסגל הנוצץ אחרי שהוכיח שהחיים לא נגמרים גם אם התפתית בגיל צעיר לכסף של הליגה הסינית וחזרת בך. הקיצוני ייזכר כאיש שהביא למאמנו את הניצחון הראשון שלו אי פעם על בארסה בליגה. עוד סטטיסטיקה חשובה בדרך לתואר.

זאת הייתה אליפות של סיפורים משונים, עם קירן טריפייר, שהושעה לעשרה שבועות אחרי שנחשף שהציע לחברים שלו להמר בסוכנויות על מעבר שלו לאתלטיקו, בזמן שכבר היה חתום שם. עם שישה בישולים, המגן מהווה את החיבור הכי מוצלח שהיה לקבוצה עם אנגליה מאז 1911, אז מקימי המועדון לקחו השראה מצבעי המדים של סנדרלנד. ויש את אנחל קוראה, שבמשך שש שנים נראה כמו גחמה ארגנטינאית של צ׳ולו, עד שכבש שני שערים קריטיים במחזורי הסיום - נגד סוסיאדד ונגד ויאדוליד, בדרך לתרומה חשובה של תשעה גולים ב-2020/21. הוא בן 26, והעונה הזאת יכולה להיות קרקע מצוינת עבורו כדי להתחיל לעמוד בציפיות שלא התממשו עד כה.

כשהוא נכנס לעונה העשירית שלו במועדון, סימאונה והמורשת שלו היו בסכנה אמיתית. מצד אחד, כבר די ברור שמדובר באלכס פרגוסון של ימינו בכל הנוגע לקשר ארוך בין מאמן למועדון. מצד שני, זאת הייתה האליפות הכי ״צ׳ולואית״. הקבוצה בפסגה מאז נובמבר, אבל נראה שבכל רגע היא מאבדת אותה. היא בחרה להסתבך לקראת הסוף, לתת חבל לבארסה ולריאל, אלה שבמשך שנים סימאונה התעקש שזה נס שאתלטיקו בכלל מצליחה להתחרות איתן.

למען האמת, אם אתלטיקו הייתה מאבדת את האליפות, מעטים היו מופתעים. סימאונה והשחקנים שלו כבר הרגילו אותנו לכך שהם חסרי תכל'ס למרות שהם מלאי פאסון. גם זה השתנה עם הזכייה השניה של המאמן בתואר. השאלה, מה עכשיו? להמשיך לדבוק בשאיפה לבינוניות ולהגיד ״אולי נצליח להפתיע״ כמו בין 2014 ל-2021, להפנים שיש פה קבוצה שיכולה לשנות את המציאות, אם תפסיק להתייחס לעצמה כמו תופעת טבע.

לאתלטי לא תהיה את ההילה של ריאל ובארסה, אבל היא כבר יכולה להתמודד מולן כלכלית (אהלן ז׳ואאו פליקס). לא יכול להיות שהיא זוכה באליפות אחת לשבע שנים. כריסטיאנו רונאלדו כבר לא בליגה הספרדית, גם ליאו מסי, למרבה הצער, יותר קרוב לסוף הקריירה מאשר לתחילתה ובארסה לא יכולה להרשות לעצמה צוות מסייע נוצץ כפי שהיה בעבר. שוברי השיוויון כבר הוסרו, זה הזמן להפוך עונה שאתלטיקו מדריד מובילה את הטבלה לעניין מובן מאליו, וכמובן, לעשות סוף סוף את הדבר לו המועדון מייחל יותר מהכל: לזכות בצ׳מפיונס.

סימאונה זכה באליפות עם אותו סגנון שרחוק מלהצית את הדמיון, ניצחונות דחוקים על חודו של שער ב-5 מ-6 המשחקים האחרונים. אז למה שדווקא עכשיו הדברים ישתנו? כי המונחים ״אומץ ולב״, ״משחק אחרי משחק״, ו״ניתן את החיים בשביל ניצחון״, מפוצצים ככל שישמעו, המונחים האלה הם גם מה שפוגעים בה. הסגל עמוס בכישרון ויכול להשיג את הניצחון גם בלי לדמם יותר מדי.

אפשר להסכים עם ההנחה שאתלטי זכתה באליפות כי בארסה וריאל היו חלשות להחריד. זה לא אומר שגם אם היריבות יתאוששו, הקולצ׳ונרוס לא יכולים לשחזר את ההישג וגם לא צריכים לחכות עד 2028, לא בשביל עוד אליפות ובטח לא בשביל הזכייה הראשונה בצ׳מפיונס.