אנגליה באמריקה: שלושת האריות נעדרי דמיון

אם אנגליה מחפשת נחמה להופעה הרופסת שלה אמש נגד ארה"ב, היא תמצא אותה במסורת. אנגליה של הטורנירים האחרונים עשתה לעצמה מנהג קבוע: 0:0 אחד בשלב הבתים שמעיר את כל שדי הביקורת, אבל לא מפריע כלל בהעפלה לשלב הנוק-אאוט. ביורו 2016 זה היה מול סלובקיה, ורק רמז מה יקרה לאריות אחרי ההעפלה (הדחה על ידי איסלנד), ביורו 2021 הייתה זו סקוטלנד שכפתה שוויון יבש ועבש על אנגליה, אבל לא עצרה את התקדמותה עד הגמר, ואתמול שודרג הפטנט עד כמעט דרגת שיא: 0:0 שמבטיח מקום בין 16 האחרונות (אלא אם וויילס תביס את אנגליה בהפרש ארבע ונעלה. נו, באמת, וויילס. ראיתם אותה נגד איראן).

במונדיאל הקודם ברוסיה 2018, שוכללה השיטה עוד יותר. לא 0:0, אלא הפסד אחד בבתים (לבלגיה). אנגליה הגיעה עד חצי הגמר, וההישג המצוין ההוא השכיח את העובדה שהמקפצה שלה לשמינית הייתה פנמה, שפתחה רגליים ונרמסה 1:6.

וראה זה פלא: גם בקטאר 2022 לא הייתה אנגליה זקוקה ליותר מקרש קפיצה רך ונוח אחד, 2-6 על איראן, על מנת לנחות בשלב הבא. מי שהתלהב מהתצוגה של האנגלים נגד איראן, לא עשה שיעורי בית. האחראית לתוצאה הסופית הייתה בעיקר איראן, שקפאה, התרגשה, חששה, נתנה כבוד רב מדי. לזכות אנגליה ייאמר שהיא ידעה לקבל את המתנות ולהשתמש בהן. לזכות ארה"ב ייאמר שהיא עשתה אמש לאנגליה שירות מסוג אחר: הורידה שוב את רמת הציפיות מנבחרת שהגיעה למונדיאל עם אשראי מצומק, ולכאורה התנערה ממנו במשחק הפתיחה.

רק לכאורה, כי אנגליה האמיתית היא הרבה יותר זו של ה-0:0 נגד ארה"ב מזו של ה-2:6 על איראן. הטבלה לא יכולה לשקר במשך זמן רב כל כך: אנגליה האמיתית, העכשווית, היא נבחרת בנסיגה רבתי, שהדעיכה שלה בשנה האחרונה לא יכולה הייתה להיות רק מקרית. היא נבחרת דלת קלוריות, מעוטת יצירתיות, נעדרת השראה ודימיון.

כפי שניתן היה לראות אמש, אין בנמצא שרביט קסמים שיחזיר את ראחים סטרלינג ןמייסון מאונט לכושרם האופטימלי, שיבטיח יכולת עקבית לג'וד בלינגהאם ובוקאיו סאקה, שיעניק להארי קיין את השירות שהוא ראוי לו, ושיגרום למנג'ר גארת סאותגייט לגדל ביצים ולהאמין בפוטנציאל הבלתי ממומש של שחקניו.

נתעכב רגע על הארי קיין. שערו בנפשכם מה היה מתרחש אם קיין היה מחליף ללילה אחד תלבושת ומתייצב בחוד ההתקפה של ארה"ב. לאמריקנים הדינמיים והזריזים חסרה רגל מסיימת. הם נעדרי מחץ. כריסטיאן פוליסיק הנפלא לא יכול לשגר כדור לרחבה ולהדביק אותו בעצמו. הארי קיין היה כבר אמש משווה כנראה את שיא הכיבושים של וויין רוני, לו רק לבש את החולצה הכחולה. אבל במקום זאת, מה עשה קיין במדי אנגליה? הוא היה כדורגלן כל בו. הוא עמל שעות נוספות.

בעורף נבחרתו ובקישור כדי להגן, לחלץ כדורים, להוביל ולמסור. ברחבת היריב האמריקנים לא זוכרים ביקור שלו, על אחת כמה וכמה איום שלו (היה אחד בנגיחה). אז לאנגליה יש אמנם מנהיג בעל שיעור קומה – רב גוני,  מחוייב ויומרני - בדמות קיין, אבל במקום לשחרר אותו למשימות החשובות והריאליות שלו, היא סומכת דווקא על כך שהוא יופיע בכל פינה ויחלץ אותה מצרה.

ההתעקשות של גארת' סאות'גייט על ספסול פיל פודן גררה אמנם ביקורת נוקבת וכנראה מוצדקת, אבל היא רק סימפטום. סאות'גייט ספג טונות של טרוניות ומחאות בשני הטורנירים הקודמים, אבל נותר בשלו. הוא בטוח בעצמו ובהחלטותיו, ונשען על ההצלחות במונדיאל וביורו. והנה, יש לו עוד קבלות: בלי פודן, בלי שיניים, בלי ניצוץ ועם עוד 0-0 – אנגליה כבר בשמינית. היא לא תובס על ידי וויילס. היא תפגוש בשמינית את הולנד, סנגל או אקוודור. נגדן היכולת של אמש לא אמורה להספיק. ובעזרת הדוד סם, הבוקר פחות אנשים מאמינים שהיא תספיק.