לאן נוסע הקטאר? סיפורה של מארחת המונדיאל

המונדיאל הוא חגיגה לכולם, ובטח למארחת. בכל פעם בה הגביע העולמי מגיע למדינה מסוימת, זה מרגיש כאילו עולם הספורט מתעסק רק בה במשך חודש שלם. כך קרה בגרמניה (2006), דרום אפריקה (2010), ברזיל (2014) ורוסיה (2018), למשל.

אצל ברזיל וגרמניה זאת הייתה חגיגה לכל דבר. המונדיאל הגיע לשתי מדינות כדורגל מהגדולות בעולם, עם תרבות ואצטדיונים מפותחים, וכך גם נבחרות שהגיעו עד לחצי הגמר ורשמו טורניר לא רע בכלל, גם אם אחד שנגמר בהתפרקות טוטאלית במקרה של ברזיל. במקרה של דרום אפריקה, היה מדובר בחגיגה של יבשת שלמה.

המצב של המונדיאל הקרוב, מונדיאל 2022, שונה. קטאר מארחת את המונדיאל לא כדי לחגוג את תרבות הכדורגל במדינה, כי אין כל כך אחת כזאת, אלא כדי לשדר לעולם שהיא חלק לגיטימי ממשפחת העמים. לשם כך לפי החשד בכירים קטאריים שיחדו את חברי הוועדה המושחתים של פיפ"א כדי לזכות באירוח המונדיאל, מספר לא ברור של פועלים שעבדו בתנאי עבדות נפלו למותם (ההערכות הן על בין 6,500 ל-17,000, בעוד ממשלת קטאר מצהירה על שלושה הרוגים בלבד) והמונדיאל הוזז, בפעם הראשונה ובתקווה גם האחרונה, לחורף.

פיפ"א וקטאר ספגו ביקורת רבה על המהלכים האלו, ביקורת שהתייחסנו אליה בהרחבה גם כאן בערוץ הספורט. אך בכל זאת, ההחלטה על אירוח המונדיאל כבר נקבעה. בעוד כשבועיים אנחנו נראה את נבחרת קטאר עולה למגרש, מנסה להדהים את סנגל והולנד ולעלות לשמינית הגמר בהשתתפותה הראשונה בטורניר. הסיפור שלה, בשונה מנבחרות כמו טוניסיה או ערב הסעודית, מורכב והופך את הקטארים לאחת הנבחרות המסקרנות בגביע העולמי.

קטאר, כמדינה, משקיעה הון עתק בכדורגל. זה מתבטא בחלק מהשמות שהגיעו לליגה (צ'אבי, חאבי מרטינס וחאמס רודריגס), אך גם בהכנה למונדיאל. בעוד שחקני הנבחרות האחרות משחקים כרגע ברחבי אירופה, שחקני נבחרת קטאר נמצאים במחנה אימונים שהתחיל לפני חצי שנה.

קטאר, שמסתמכת באופן בלעדי על שחקנים מהליגה המקומית, היא המדינה היחידה שעושה את זה. בזמן שווירג'יל ואן דייק מנסה להציל את ליברפול וסאדיו מאנה משחק בבאיירן מינכן, כל הנבחרת והמאמן פליקס סאנצ'ס, שמכהן בתפקיד מאז 2017 שהחל את דרכו באקדמיה של ברצלונה, נמצאים אחד עם השני ומקיימים משחקי ידידות כדי לשמור על כושר.

נבחרת דרום קוריאה, אגב, עשתה את זה לפני מונדיאל 2002 בו חוס הידינק הוביל אותה לחצי הגמר. לא ברור אם ההשפעות של העדר כדורגל תחרותי או הניסיון לבוא עם טקטיקה מסודרת יעבדו מול נבחרות כמו הולנד או אלופת אפריקה סנגל, אחרי חצי שנה בלי משחק תחרותי.

השחקנים הקטאריים רגילים לתקופות זמן ממושכות אחד עם השני. המדינה הקימה ב-2004 את "אספייר אקדמי", אקדמיית השאיפה, ושחקנים מוכשרים משחקים בה מגיל צעיר. מנהל האקדמיה היום הוא טים קיהייל, אקס אברטון. "בלי אספייר אקדמי לא הייתה נבחרת. נבחרת קטאר היא יחידה, לא נבחרת. נדיר לראות שחקנים שגדלים ביחד ומפתחים כימיה מגיל צעיר".

קטאר היא אולי הנבחרת הקבוצתית ביותר. יש למדינה סקאוטים שמאתרים כישרונות צעירים, שולחים אותם ל"אספייר אקדמי" בגיל צעיר ושם הם מתפתחים כיחידה אחת עם מטרה ברורה – המונדיאל הביתי. במשחק מול אלג'יריה ב-2021, למשל, 17 מ-23 השחקנים הם מתאזרחים שהגיעו למדינה בגיל צעיר. בנבחרת היו 7 ילידי סודן, שני תימנים וילידי מצרים, עיראק וכף ורדה. המטרה היא לא לפתח את שחקני הכדורגל הקטאריים, אלא פשוט להוציא שם טוב למדינה.

בהתחשב בכך שהשחקנים מאוזרחים בגיל צעיר זה חוקי, אך מדובר באנשים ממדינות עולם שלישי שעוברים לתנאי פנימייה וחיים טובים יותר במדינה לה אין להם שום קשר. אם הם לא היו טובים בכדורגל, אולי הם היו מוצאים את מותם כחלק מהפועלים שהקימו את האצטדיונים.

התהליך הזה, לפחות במקרה של קטאר, מניב פירות. ב-2019 הם מצאו את עצמם מתמודדים עם נעליים שנזרקות למגרש אחרי שניצחו 0:4 את איחוד האמירויות וזכו בגביע אסיה האחרון. שנתיים לאחר מכן הם סיימו כראש בית בגביע הזהב של קונקא"ף והודחו בחצי הגמר מול ארצות הברית.

על הנייר מדובר בהישגים מרשימים, אבל חשוב להתייחס לעוצמת היריבות. בקונקא"ף היא הפסידה לאמריקאים אחרי ששיחקה בבית עם הונדורס, פנמה וגרנאדה. בגביע אסיה היא אמנם ניצחה את ערב הסעודית, דרום קוריאה ויפן שישתתפו גם במונדיאל, אך הטורניר נערך ב-2019. לפני שלוש שנים. שבועות אחריו, אגב, הם שיחקו בקופה אמריקה וסיימו עם נקודה אחת בבית שכלל את פרגוואי, קולומביה וארגנטינה.

מאמן הנבחרת פליקס סאנצ'ס גדל ביחד עם שחקניו. הוא שימש כמאמן האקדמיה בין 2006 ל-2013, אז עבר לנבחרות עד גיל 19 ו-23 ומאז 2017 כאמור מאמן את הבוגרת. לשחקנים ולמאמן יש ניסיון של שנים ביחד.

הבעיה היא שהוא לא עמד למבחנים תחרותיים משמעותיים. הטורניר האחרון בו קטאר השתתפה היה הגביע הערבי בדצמבר 2021, והנבחרת הקטארית סיימה אותו במקום השלישי אחרי שהפסידה בחצי הגמר לאלג'יריה, נבחרת מוכשרת שלא תשחק במונדיאל הזה. אין להם שחקן אחד שמשחק מחוץ לנבחרת, והתוצאות ממשחקי ההכנה לא מלמדות אותנו משהו משמעותי.

הם רשמו תוצאות לא רעות מול קבוצות איטלקיות במשחקי הכנה (0:0 מול לאציו ופיורנטינה, ניצחון על אודינזה), במקביל ניצחו את גאנה במשחק ידידות באוגוסט אך הפסידו 3:0 לקרואטיה הצעירה. משחקי הידידות האחרונים שלהם היו מול ניקרגואה, גוואטמלה והונדורס, נבחרות שלא קרובות לרמה של המונדיאל. לפני קטאר עצמה הם יפגשו את פנמה ואלבניה.

הפער העצום הזה בין הכנה מול פנמה ואלבניה לבין משחקים רשמיים מול סנגל והולנד, וכאלה שחשובים מאוד לשתיהן, אולי משקף את כל הנבחרת הקטארית. על הנייר הם עשו הכל נכון. זאת נבחרת שנבנתה, באופן חריג, כאקדמיה עם סגנון משחק ומאמן קבוע. הם הגיעו להצלחות ביחד ונמצאים באחד ממחנות האימונים הארוכים בתולדות הכדורגל.

במובן מסוים קטאר היא התגשמות כל הקלישאות על "בנייה נכונה" של נבחרת, מהסוג שאנחנו אוהבים להשמיע אחרי שנבחרת ישראל מאכזבת אותנו. היא מקבלת את האמצעים ויכולה לשחק כדורגל נכון, אבל הרבה פחות איכותית מהאחרות.

כמו שקיהייל אמר, קטאר מסתכלת על נבחרת הכדורגל שלה כיחידה. ייתכן שכיחידה צבאית או יחידה דיפלומטית, בניסיון למנף את הישגי הכדורגל ולהסתיר את הפרות זכויות האדם במדינה, ולכן הם קיבלו את התנאים האידיאליים להצליח בתוכנית שנבנתה עוד ב-2004 ומתגשמת עכשיו.

לא סביר שזה יצליח. קשה לדמיין את אכרם עפיף ואל-מועז עלי, כוכבי הנבחרת, מדיחים את מאנה וקוליבאלי או ואן דייק ופרנקי דה יונג מהמונדיאל. הניסוי הזה מרתק, אבל פערי האיכות גדולים מדי ופליקס סאנצ'ס אינו חוס הידינק, המאמן שהוביל את דרום קוריאה והגיע לנבחרת אחרי שעבר בנבחרת הולנד ובריאל מדריד.

הסיטואציה, בכל אופן, מרתקת. בין אם ההכנות להולנד, סנגל ואקוודור יובילו לניצחונות מפתיעים ועליית שלב או לתבוסות קסטרופליות, לא צפוי להיות משעמם סביב הנבחרת המקומית. אני לא חושב שהייתה אי פעם מארחת עם יותר סימני שאלה, ואולי גם לא היה מעולם מונדיאל שלווה ביותר ספקות. התוצאה, כמו תמיד במונדיאלים, תהיה מרתקת.