החלום בראי הסיוט: בין ארגנטינה לארה"ב

הזמן והמקום: 28 באוגוסט 2004, ההיכל האולימפי באתונה, יוון.
האירוע: נבחרת ארגנטינה בכדורסל זוכה בזהב, ומדגישה כמה היא כל מה ש"נבחרת הסיוטים" האמריקאית לא הייתה קרובה להיות.

אנשים אוהבים לומר ש"הכל זה עניין של פרספקטיבה". עקרונית זה נכון, אבל רק מעטים זוכים לראות בו-זמנית שתי פרספקטיבות שונות, שמצליחות לחזות את העתיד שנתיים לפני שהוא הופך למציאות.

אר.סי ביופורד, הג'נרל-מנג'ר של סן אנטוניו מה-NBA, סיפר לפני שנים על סצנה שהתרחשה ב-8 בספטמבר 2002 באינדיאנפוליס. בשעת לילה מאוחרת הוא נכנס למסעדה, רק כדי לפגוש שם את כל שחקני נבחרת ארגנטינה בכדורסל – על בנות זוגם וטפם – חולקים שולחן, מדברים ונהנים. ביופורד, ששעה לפני כן עוד חזה מקרוב בשחקן שאמור להתחיל תוך חודשיים את קריירת ה-NBA שלו בסן אנטוניו, צפה בו כעת בסביבתו הטבעית ביותר. מאנו ג'ינובילי וחבריו הפסידו ליוגוסלביה בגמר אליפות העולם באותו לילה, אבל איש מהם לא נראה שבור מדי. להפך: מקולות השמחה שבקעו מהשולחן היה ניתן לחשוב שמדובר בחגיגה, בואכה קריוקי מרפסות. "באותו זמן, לשחקנים האמריקאים המתינו לימוזינות מחוץ למלון", סיפר ביופורד על הנבחרת האמריקאית, שסיימה שישית באותו טורניר, והדגיש את הבדלי המנטליות: "הם רצו לעוף מאינדיאנפוליס מהר ככל האפשר".

דלגו שנתיים קדימה, ותראו שבסוף זה מסתכם במשקפיים. לא פיזית, כמו אלו שמרכיב ביופורד, אלא מטאפורית: הסיפור של טורניר הכדורסל באתונה 2004 הוא לחלוטין תלוי נקודת מבט. אפשר להביט בו במשקפי דיסטנס כהים, ולספר אותו מהזווית הקודרת של נבחרת הסיוטים האמריקאית. זו שחטאה בחטא קדמון, מיקס רעיל של יוהרה, גאווה וסטפון מארבורי. לעומת זאת, אפשר גם להרכיב משקפיים בצבע תכלת, ללחוץ PLAY בדיסקמן (עדיין 2004) ולנענע את האגן בתנועות קצובות של לואיס סקולה בלואו-פוסט.

אז נכון, כבר באינדיאנפוליס הפכה ארגנטינה לראשונה שמנצחת נבחרת אמריקאית המורכבת משחקני NBA, אבל היו נסיבות מקלות. הרי גם בעולם הפוך אנדרה מילר הוא לא אלן אייברסון, וראף לפרנץ היה קצת רחוק מטים דאנקן. אלא שמהרגע הראשון באתונה 2004 היה אפשר לשמוע את החריקות, ולא רק כשספינת הפאר בה התגוררו האמריקאים בזמן הטורניר – לכאורה מטעמי ביטחון – הורידה עוגן בנמל פיראוס. היו גם כאלה שלא רק שמעו, אלא גם ראו – את העתיד. "אמרתי לחבריי שננצח אותם ברגע שראיתי את הסגל האמריקאי", העיד ג'ינובילי בדיעבד.

יש שמועות שעד היום, בחמש הדקות הראשונות בקורס מבוא לג'נרל-מנג'רים מתחילים, מכריחים את הסטודנטים לשנן את הסגל הזה כדי לצרוב במוחם טראומה שאסור שתחזור. רק שלושה גארדים, מתוכם אפס קלעים ו-66.6% מקרי ראש מובהקים (אלן אייברסון ומארבורי). אסופת פורוורדים שלא קולעים מבחוץ (אמארה סטודמאייר, שון מריון, למאר אודם, קרלוס בוזר) וצעירים ממורמרים על הספסל (לברון ג'יימס, דוויין ווייד, כרמלו אנתוני). על כולם היה אחראי לארי בראון, מאמן שמרן מהאסכולה הישנה וקונטרול-פריק, שלא הפסיק להתלונן פומבית על שחקניו ואיבד שליטה בהדרגה. כפועל יוצא, איבד גם את השפיות.

"מאיזושהי סיבה, פשוט לא היה לנו קליק בנבחרת ההיא", הגדיר זאת כרמלו אנתוני בפרספקטיבה של שנים. מה כן היה להם? תמהיל מנצח של כאוס, פיאסקו וקטסטרופה. אגו מפה ועד נמל אתונה, כל גרגר עם כבוד של אבטיח. ערבבו הכל היטב, הוסיפו קמצוץ חוסר אונים מול הגנה אזורית – שנוצל היטב על ידי היריבות – וקבלו את גברת מארבורי עולה על אוטובוס הנבחרת ומתחילה לצעוק על בראון "למה אתה לא נותן לבחורים לשחק? הם נראים כאילו אין להם מושג מה הם עושים".

התוצאות מעידות שהיא צדקה: ארצות הברית הובסה על ידי פורטו ריקו וקרלוס ארויו כבר במשחק הראשון, ניצחה בשיניים את יוון ואוסטרליה ואז הפסידה שוב, הפעם לליטא ושארונאס יאסיקביצ'וס. בערך בנקודה הזו, הזלזול וההתנשאות הפכו לפחד ותסכול.

הקביעה של יאסיקביצ'וס לאחר אותו משחק – "אתה לא צריך 12 אולסטארים, אתה צריך קבוצה" – הייתה השורה הראשונה ברזומה של ארגנטינה. את הטורניר היא החלה עם ניצחון על סרביה על הבאזר, מזריקה נטולת שיווי משקל של ג'ינובילי, שספק אם בכלל ראה את הסל. "זה היה כמעט בלתי אפשרי", אמר לאחר מכן. היו גם רגעים שבהם האפשרות לזכייה בזהב ענתה לתיאור הזה: ארגנטינה הפסידה פעמיים בבית המוקדם, לספרד ולאיטליה (בנקודה). לחצי הגמר היא העפילה מהמקום השלישי, לפני שגברה על יוון ברבע הגמר.

ארצות הברית, מצידה, ניצחה את ספרד במשחק עם הגנות פריכות, וכך נסללה הדרך למפגש בין שני הקווים המקבילים בסיפור הטורניר הזה. מקבילים, רק שכל אחד נע בכיוון הפוך: האמריקאים מתנשאים, חמוצים, מלאי מאבקי אגו ושליטה. מסוכסכים ביניהם כמו בני משפחה אחרי מרתון "קטאן". ארגנטינה, לעומתם, הייתה יחידה אחת, משפחה אחת, לב אחד. וכן, גם ג'ינובילי אחד.

כבר בתחילת המשחק חוו האמריקאים רגעי "אנחנו כבר לא בקנזס". למשל, כשלברון הצעיר רץ לבד במתפרצת ברבע השני וסיים בדאנק, רק כדי לשמוע שריקה לצעדים. או כשלואיס סקולה ופבריציו אוברטו העיפו מרפק לכל גופיה אמריקאית שהתקרבה לאזור הצבע. בתחילת הרבע השלישי, כשדאנקן נכנס לבעיית עבירות, ג'ינובילי השתלט על המשחק. ב-99.9% מהמקרים אין שום בעיה לוגית במשפט הזה, אבל מה שנשמע כל כך טבעי באזור החיוג של טקסס בין השנים 2002 ל-2016, שכתב מחדש את ההיסטוריה האולימפית של טורניר הכדורסל. כשאפילו רובן וולקוביצקי המגושם צלף שלשה והודה לאלוהים, רגע אחרי מיני-קאמבק אמריקאי, כבר היה ברור מה רצון האל. ארגנטינה אולי לא הייתה בלתי מנוצחת, אבל אף אחד לא רצה לראות אותה מפסידה. כולל ההוא למעלה.

זה נגמר בניצחון תכול-לבן 81:89, שאגות "אולה" משפילות של הקהל אחרי כל מסירה של הארגטינאים בשניות האחרונות ודאנק של סקולה על הראש של ריצ'רד ג'פרסון – סך הכל אקורד סיום הולם. ג'ינובילי היה ענק עם 29 נקודות, אבל הוא ממש לא היה לבד. היה לו את סקולה ונוצ'יוני והרמן ואוברטו ומונטקיה ודלפינו וסאנצ'ס ופרננדס וסקונוקיני ו-וולקוביצקי. אף אחד מהם לא היה אולסטאר, אבל איזו קבוצה הם היו ביחד.

בקרב על הזהב המתין להם מפגש נוסף עם איטליה. בשונה מהציטוט המפורסם של צ'ארלס בארקלי על אנגולה בברצלונה 92' ("אני לא יודע מי זו אנגולה, אבל אנגולה בצרות"), כולם ידעו מי זו איטליה – עם כוכבים כבאסילה, מרקונאטו, גלאנדה ופוצקו. אלא שבדומה לציטוט ההוא, גם איטליה הייתה בצרות הרבה לפני שהתחיל המשחק. המחצית הראשונה עוד הייתה צמודה, לפני שניתן בשנייה הנוקאאוט הארגנטינאי, בדרך לניצחון 69:84. וכך, "דור הזהב" של ארגנטינה הצדיק את הכינוי עם הזהב הנחשב ביותר: כזה שמושג במשחקים האולימפיים.

ארצות הברית אמנם הצליחה לגרד את הארד בניצחון על ליטא, אבל את הפצע הזה – הפסדים ראשונים בעידן שחקני ה-NBA באולימפיאדה – היא ליקקה במשך שנים. גרג פופוביץ', המאמן האגדי של סן אנטוניו ששימש כעוזרו של בראון במשחקים, טען כי אף הפסד של קבוצתו לא כאב לו מעולם כמו הפיאסקו ההוא באתונה – ומדובר באדם שהפסיד אליפות על חודם של ריבאונד הגנה בודד וריי אלן. אולי באולימפיאדה הבאה, כמאמן ראשי, הוא יסגור מעגל בצורה הנכונה. לפחות שם הוא לא ידאג מפני האפשרות שגברת מארבורי תעלה לאוטובוס ותתחיל לצעוק עליו.

פרק מתוך "סיפור אולימפי", ספר חדש מאת שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי, המדרג את 50 הרגעים הגדולים בתולדות המשחקים האולימפיים.

הספר זמין לרכישה בחנויות הספרים ובאתר: https://www.davidovitchtop50.co.il/