הצגת סיום

הזדמנות אחת "לדפוק קופה", זה בסך הכל מה שספורטאי מקצועני מחפש. אפשרות לעמוד על גג העולם, ולשאוג: "אני אלוף". נכון, יש הרבה ביקורות על שיטת הפיינל פור, גם בישראל וגם ביורוליג, בעיקר על כך שהיא לא משקפת את כל העונה, שהיא אכזרית ולא הוגנת. הגיוני, אבל השיטה הזו היא גם מרגשת, מסקרנת ורומנטית. פיינל פור היורוליג הוא האירוע הכי נחשב בכדורסל האירופאי (אחרי היורובאסקט). אין ספק שבשנים האחרונות רמת המפעל צנחה, אולם 3 הימים האלה במאי הם היוצאים מן הכלל. כי שם באמת הכל יכול לקרות, והכל כבר קרה. ארווידאס סאבוניס, דייויד ריברס, דומיניק ווילקינס, אנטוני פארקר, דיאן בודירוגה, טוני קוקוץ', חואן קרלוס נבארו וגדולים רבים אחרים הגיעו למעמד הזה וסיפקו לנו זכרונות בלתי נשכחים. לפניכם 5 ההופעות הגדולות ביותר:

5. סוף סוף סאבוניס (1995)
במהלך שנות ה-80 התרוצצה לה שמועה ברחבי ה-NBA שבברית המועצות מסתתר לו סנטר יוצא דופן שיודע לעשות הכל. שמו היה ארווידאס סאבוניס. מאחורי "מסך הברזל", הסנטר הענק (2.21 מ') ביזבז את רוב שנותיו באירופה ורק בגיל 32 הגיע לליגה הטובה בעולם. רגע לפני שעבר לפורטלנד הוא קיבל הזדמנות אחרונה להותיר את חותמו על גביע אירופה לאלופות. הליטאי הוביל כמעט לבדו את ריאל מדריד לזכיה באליפות אירופה בפעם השמינית בהיסטוריה של המועדון והראשונה אחרי 15 שנים. הבלאנקוס ניצחו בגמר 61:73 את אולימפיאקוס, וסאבאס הצטיין עם 21 נקודות ו-7 ריבאונדים. "אני זוכר שהכל פשוט נכנס לי במשחק ההוא", אמר לפני מספר שנים. לאחר הזכיה הוא חצה את האוקיינוס והיה מהאירופאים הטובים ביותר שנחתו ב-NBA. לא סתם ביל וולטון קרא לו: "לארי בירד בגובה 2.21 מטרים".

4. בולוניה? בודירוגה (2002)
בתחילת שנות האלפיים קינדר בולוניה עם מאנו ג'ינובילי ומארקו יאריץ' הייתה הדבר הכי חם ביבשת. אחרי שזכתה בעונה הראשונה של היורוליג ב-2001, היא אירחה את הפיינל פור של 2002 והעפילה בקלות. בגמר, החבורה של אטורה מסינה קיבלה את פנאתינייקוס ודיאן בודירוגה. הסרבי, רכז בגובה 2.05 מטרים, נחשב בעיני רבים לשחקן האירופאי הטוב ביותר שלא הגיע ל-NBA. בודירוגה, שניצח יחד עם קטש את מכבי ב-2000 בסלוניקי, לא נרתע מהפייבוריטיות הברורה של האיטלקים והוביל את פאו ל-83:89 גדול יחד עם המכונה הטורקית איברהים קוטלואיי. "מיסטר MVP", שזכה שלוש פעמים עם יוגוסלביה ביורובאסקט ופעמיים במונדובאסקט, הצטיין עם 21 נק', 7 ריב' ו-4 אסיסטים. קוטלואיי הוסיף 22. לאחר מכן נדד הסרבי לברצלונה וזכה שוב ב-2003. "זה היה מיוחד. אף אחד לא האמין שיש לנו סיכוי, אבל עשינו את זה", אמר בודירוגה אחרי הניצחון ההוא.

3. משחק השיאים של מכבי ת"א (2004)
118 נקודות, 44 הפרש, 31 אסיסטים, 60 אחוזים לשלוש ו-74 לשתיים. מכבי ריסקה את סקיפר בולוניה המסכנה באחת התצוגות החד-צדדיות ביותר באירופה אי-פעם. השחקנים של פיני גרשון סגרו את הסיפור כבר אחרי 13:31 ברבע הראשון. בהמשך פארקר התפנה לקבור דאנקים ענקיים ואילו שאראס שרף את קשת השלוש. בסיום הצהובים חגגו עם 74:118, האיטלקים התפללו שהפרקט בנוקיה יפתח את פיו ויבלע אותם. עבור מכבי זו הייתה התחלה של שושלת, עבור בולוניה זה סוף לעשורים של כדורסל בטופ האירופאי. איי.פי קלע 21, בלו (אז בלות'נטל) הוסיף 20. הפתעות וסנסציות בגמרים היו ויהיו, ניצחונות דרמטיים על הבאזר היו ויהיו, אבל הופעה כזו במעמד כזה כנראה שאי אפשר לשחזר. בעצם, בטוח שאי אפשר.

2. ז'לגיריס, כי העיקר זה הרומנטיקה (1999)
כשאומרים רומנטיקה בהקשר של ספורט, אז אולי חושבים על ברצלונה, נבחרת ברזיל ושיקגו בולס. בטח שלא על ז'לגיריס קובנה. אולם ב-1999 יונאס קזלאוסקאס לקח חבורת ליטאים (אפורים מעצם היותם ליטאים), שני אמריקנים וצ'כי ובמקום בדיחה קיבל יצירת מופת של כדורסל. מתפרצות, אסיסטים, שלשות. כדורסל לפי הספר. למרות שהירוקים העפילו בקלות לפיינל פור אחרי 0:2 על אפס פילזן ופטר נאומוסקי בהצלבה, הם לא נחשבו פייבוריטים. בטח לא מול אולימפיאקוס וקינדר בולוניה (האלופה היוצאת). ההפתעה הראשונה הגיעה כבר בחצי, כאשר ז'לגיריס פירקה 71:87 את אולימפיאקוס עם דראגן טארלאץ', אריאן קומאזץ', אנטוני גולדווייר ועוד. ת'יוס אדני ואנטוני בואי בן ה-36, שהגיע לאירופה אחרי שנים ב-NBA, היו באמת בלתי ניתנים לעצירה.

לגמר הגיעו ז'לגיריס וקינדר בולוניה. אדני ניווט, בואי ושאוליוס שטומברגאס צלפו וצמד הז'וקאוסקאסים (מינדאוגאס ואורליוס) עצרו את פרדראג דנילוביץ' וראשו נסטרוביץ'. במחצית האיטלקים כבר לא האמינו - 30:45 לז'לגיריס. מבול שלשות של אנטואן ריגודו תרם רק "טו סמולר דה השפלה". בסיום כל אירופה לא האמינה. 74:82 לליטאים. הכדורסל האטרקטיבי ניצח. סוף שמח? להיפך, עצוב מאוד. במקום להפוך לאימפריה, ז'לגיריס התפרקה מנשקה. בקובנה תמיד התגאו בכך שהם מייצרים כישרונות, אבל הם גם תמיד מאבדים אותם לטובת הכסף הגדול. אגב, מאז ז'לגיריס לא חזרה יותר לפיינל פור. קבוצה של פעם בדור.

1. פרטיזן, עם הבאזר (1992)
גמר הפיינל פור באיסטנבול, חובנטוד בדאלונה מול פרטיזן בלגרד. "15 שניות לסיום, הכדור אצל תומאס ג'ופרסה... הזמן עובר, 11 שניות... ג'ופרסה חודר לסל... וקולע. 68:70 לספרדים...9 שניות לסיום...הכדור מגיע לאלכסנדר דג'ורדג'ביץ', שעובר במהירות את החצי... 5 שניות לסיום... ארבע... הוא חייב לזרוק... שלשה מטורפת של דג'ורדג'ביץ'... וזה בפנים!... לא ייאמן... פרטיזן בלגרד אלופת אירופה אחרי 70:71 סנסציוני על בדאלונה".

ז'ליקו אובראדוביץ', בעונתו הראשונה כמאמן ראשי, קיבל קבוצה נחמדה ומוכשרת. כזו שמצליחה בגביעי קוראץ' ויורוקאפ למיניהם. בכלל, המועדון היוגוסלבי היה מוכר באירופה, אבל אף פעם לא ברמה הגבוהה באמת. מועדון שחי תחת הצל של יוגופלסטיקה ספליט האגדית. בשנה ההיא אובראדוביץ' בן ה-32 הכניס רוח חדשה ויחד עם שני שחקנים מופלאים, דנילוביץ' (25 נק' בגמר) ודג'ורדג'ביץ' (23), הביא את פרטיזן עד לטופ. וזה עוד אחרי שהאולם הביתי של פרטיזן במהלך השנה, פרט למשחק אחד, היה בפואנלבראדה שבספרד. "לקח לנו זמן להבין שעשינו היסטוריה. אז לא האמנו, היום זה זכרון מתוק", אמר דנילוביץ' בראיון לפני כמה שנים.

לאחר מכן יוגוסלביה הגדולה, שכבר הייתה שקועה במשך כמעט שנה במלחמה עקובה מדם, החלה להתפרק. פרטיזן נכנסה עם שאר הספורט המקומי להקפאה, ממנה הוא עדיין לא לגמרי יצא. הכשרונות התפזרו לכל עבר. אבל אותו יום באולם "אבדי איפקצ'י" בטורקיה ייזכר לעד. עונה שלמה שהתנקזה למשחק אחד, לשניה אחת, לזריקה אחת. זוהי תמצית הכדורסל. תמצית הספורט. ניצחון. אליפות.