הרעיון המרכזי בחלק הראשון של ספרו של ביל סימונס, "ספר הכדורסל", הוא "הסוד". הסוד הוא הדבר האחד הזה שהופך קבוצות טובות מאוד לאלופות, ואלופות לשושלות. למעשה הסוד, שמודגם ומוסבר בספר בשלל דרכים משכנעות ומאירות, מצביע בעצם על יכולת של חבורת גברים שאפתניים ומוצלחים להתחבר אחד לשני חברתית לא פחות ממקצועית; לרמה בה כל אחד מהם מבין ומקבל בהשלמה מלאה את מקומו בהיררכיה ומפנים את חשיבותו של כל אחד מהתפקידים ואת חשיבות מילויה המיטבי של כל פונקציה; לנטיה של כל הגברים האלה לוותר על הרצונות האישיים שלהם ועל האגו בשביל הקולקטיב; ולהבנה של כל המעורבים שזו הדרך היחידה להצלחת הקבוצה, שהיא לפני ואחרי הכל המטרה שלשמה התכנסו, ושהיא תוליד לכולם תהילת נצח אמיתית. תהילת מנצחים.
כל העקרונות האלה נשמעים כמו אל"ף-בי"ת של כל קורס מאמנים, "קואוצ'רים" (איזו מלה מפגרת), פסיכולוגים ארגוניים ואנשים אחרים שצריכים ללכד ולחבר קבוצות. הם נשמעים כמו קלישאות מרוטות. כמו דברים שכל אחד יודע. וזו בדיוק הסיבה שסימונס בוחר לכנות אותם "הסוד". כי גם אם כל שחקן NBA מסוגל לדקלם את העקרונות האלה מתוך שינה, רק אחוז מאוד קטן מהם באמת חי לפיהם. רק אחוז מאוד קטן מקבוצות הספורט בעולם כולו מתפקדות ככה. הסוד הוא לא עניין של ידיעה, אלא של עשיה, בין אם זה בא בצורה טבעית או אחרי עבודה קשה.
והעקרונות האלה תקפים הרבה מחוץ לגבולות ה-NBA, הכדורסל והספורט בכלל. הם תקפים למשרד שלכם, לחברות סטארט אפ או לכל התארגנות קבוצתית ששמה לה למטרה להשיג תוצאות טובות משל קבוצות אחרות בשדה מסוים. עסקי, ספורטיבי. זה לא משנה. זה מה שהופך את כל החלק הראשון בספר של סימונס לקריאת חובה גם להדיוטות שאין להם שום מושג או עניין בספורט. וזה מה שהופך את הצפיה בברצלונה משחקת כדורגל לאירוע מרומם ומהפנט, ולמרות שאנחנו רואים אותו כל שבוע כבר יותר משנתיים, גם לנדיר.
כאן אני חייב לציין שאני סולד נורא מברצלונה הנוכחית. אבל 100% מהגורמים שמייצרים את הסלידה הזו קשורים לעניינים חיצוניים כמו תקשורת, שיווק, תדמית, דעת קהל וכדומה. ואני מצטער שאני כזה, שכל העניינים האלה מפריעים לי ליהנות ממנה. אבל הבנתי משהו חשוב, ולכן אני מנסה.
הבנתי שני דברים:
א) ברצלונה היא הקבוצה שממחישה את "הסוד" יותר טוב מכל קבוצת כדורגל שראיתי בחיים שלי, והיא עושה את זה ברמות שמזכירות שושלות ענקיות ואלמותיות כמו זו של שיקגו בולס בשנות התשעים, שראיתי אותה, או אחרות ששמעתי וקראתי עליהן. להתכחש לזה או לתת לרעשים חיצוניים להפריע לי לספוג כל שניה של אושר מהעניין הזה זהו עוול שאני עושה לעצמי.
ב) אם זו הייתה קבוצה אחרת, שלא מכוסה בהרים של הצטדקות וצביעות ומגובה בצבאות של כוחות תקשורתיים ושיווקיים שממאיסים אותה, הייתי באמת סופג כל שניה של אושר מהעניין הזה. ולמה שאני אעניש את עצמי בגלל דברים שאחרים עושים?
מועדון הכדורגל אייאקס אמסטרדם מגדל, מגלה ומטפח כשרונות כדורגל מקומיים וזרים כבר עשרות שנים. בגלל כוחות השוק של הכדורגל האירופאי, כבר למעלה מעשור וחצי שהם נאלצים למכור את מיטב התוצרת שלהם למועדונים העשירים ביותר ביבשת כדי לשרוד כלכלית. מספר כוכבי הכדורגל שנהנים מקריירות יפות ומניבות בכל רחבי אירופה, אבל שגדלו ו/או פרצו באייאקס, הוא גדול מאוד. עולה על 20.
במהלך עבודה על מאמר אחר, קיבצתי את מיטב השמות האלה. וזה מה שיצא לי:
שוער: אדווין ואן דר סאר (מנצ'סטר יונייטד)
מגן ימני: ג'וני הייטינחה (אברטון)
בלם: כריסטיאן קיבו (אינטר)
בלם: תומאס ורמאלן (ארסנל)
מגן שמאלי: מקסוול (ברצלונה)
קשר אחורי: נייג'ל דה יונג (מנצ'סטר סיטי)
קשר מרכזי: קלארנס סידורף (מילאן)
קשר התקפי: רפאל ואן דר וארט (טוטנהאם)
קשר התקפי: ווסלי סניידר (אינטר)
מאחורי חלוץ: לואיס סוארס (ליברפול)
חלוץ: זלאטן איברהימוביץ' (מילאן)
הסתכלתי על השמות האלה, על הקבוצות שהם משחקים בהן, על התארים וההישגים שהם רשמו בקריירות שלהם, על היכולת שלהם – וניסיתי לדמיין איזו מן קבוצה הם היו מרכיבים, וכמה טובה היא הייתה, אם הם היו כולם נשארים באייאקס. אם היו משחקים אחד עם השני מגילאי הנוער או הילדים. המוח שלי התחיל להשתולל. אם היה לאייאקס מספיק כסף, ואם הם היו יודעים את הסוד, ונשארים זה לצד זה ופורחים זה בזכות זה – כמה אליפויות היו להם? כל שנה. כמה אליפויות אירופה? יותר מאחת. כמה רגעים ענקיים של כדורגל הם היו מעניקים לנו? אינספור. כמה טוב הם היו יכולים לשחק? הכי בעולם.
ואז נפל לי האסימון.