סדר קבוע מראש

"קנית את האלה? נו, את ההם שאתה אוהב לאכול במגרש? אתה יודע שלא נותנים להכניס את הקופסאות של סבתא... הן עשויות מפח, זה למה. תאר לך שחקן חוטף אותן בראש. מה הסדרן מהכניסה יגיד בחקירה שאחר כך, שזו בסך הכל הייתה קופסת עוגיות? נישאר עם הדיקטים האלה שאתה אוכל, שים את העוגיות בצד".

בכל שנה אותו סיפור. עושים קניות, מתארגנים, מנקים את הכלים, מתכננים. ממש יציאת מצרים. נכון שגמר גביע יש רק אחד, אבל בכל שנה אני שואל את עצמי אם הוא שווה את כל הבלאגן. את הטרחה. את ההכנות. את כאב הראש. כי אצלנו במשפחה גמר גביע הוא לא רק משחק, אלא חג. מסורת שלמה. חגיגה שנתית שמתחילה בציפיה, ממשיכה בעמל, מתארכת בעצבנות, נלעסת בחוסר סבלנות ומסתיימת בנפילת מתח.

אחרי הסידור והאריזה של הנשנושים בבית מתחילה ההעמסה הגדולה. זה תמיד מזכיר לי את הסדיר – הגדוד עולה לקו. אחי נוסע לאחור כדי שהבגאז' יהיה קרוב לדלת ואני שומע בדמיוני את הביפ-ביפ של משאית הריו הצבאית עם צלצול השרשראות שמחזיקות את דלת ההטענה. במקום מקלעים, ארגזי תחמושת, מזרנים וספסלים, הרכב מוצף בשקיות, תיקים ובקבוקי שתיה וכל המשפחה משתחלת למרווחים שביניהם. "לא שכחנו כלום? הטלפון שלך עליך? איפה הספרייט? מה קבעת עם שי?", בליל השאלות ההיסטריות נבלע בשאון הסטארטר והמסע נפתח.

יש שנים שזה גרוע יותר, יש כאלה שפחות. בדרך כלל זה סיוט. ותמיד הנסיעה מתחילה באיתות אופטימי. התנועה זורמת, האנשים אדיבים וגם האווירה בינינו טובה. "יצאנו בזמן, אולי הפעם זה יילך חלק", מפטיר אבא בתקווה, ספק לעצמו ספק לחלל המכונית. שוב ושוב הוא מתבדה כשמגיעים לכביש המהיר. טנדר נתקע בדיוק על היציאה, קבצן-מיסיונר מסתובב בין הרכבים וגורם לכמעט-תאונה פעם ב-5 דקות, משטרת התנועה נזכרת דווקא היום לבצע בדיקות אקראיות של אוויר בצמיגים ונראה שפתאום כולם מתעניינים בכדורגל. והמרמור שנרדם ושקע אשתקד מתעורר וצף אל פני השטח: "איפה הייתם כל השנה? לאן נעלמתם כשבשבתות רצנו עם מטריות לטדי וקפא לנו התחת על הגשר מקניון מלחה? למה נזכרתם לצאת דווקא עכשיו? איך עוד לא בנו פה מינימום עוד שני נתיבים? כל שנה אותו סיפור".

שעות זחלנו על הכביש ובחום הזה עולים לי שוב הפלאשבקים מהצבא. נבי מוסא, תרג"ד עם שריון ואנחנו תקועים בטור מאובק של נגמ"שים מפה ועד טיז א-נבי... ופתאום, חריקת בלמים שמעירה אותי למקום חניה שהופיע מתחתינו באורח פלא. פלאשבק אחר מיד זורק אותי לרגע שכל חייל קרבי מכיר – השקט המבעית שאחריו מגיע ה"פססססס..." של דלת הטיולית המקרטעת וכולם נשפכים החוצה בהיסטריה. "תסגרו חלונות. תביא את השתיה. נו, אנחנו כבר מאחרים. שי כבר הגיע? אני לא זוכר אם נעלתי את האוטו". בלאגן.

ההליכה מואצת, הלחץ עולה מדרגה, הצפיפות המזיעה בכניסה וגם ההתרגשות לפני שמצטרפים אל כולם. כמיטב המסורת, ביציע שלנו פוגשים תמיד את אותם טיפוסים. אנשים עם מנהג שנתי כמו שלנו, חובבים שמתייצבים לסירוגין וגם טרמפיסטים שלא ממש קשורים לאירוע. תמיד יושב שם זקן עייף, ארבעה-חמישה כסאות ממני, שמנסה לשמור על הגחלת. מספר אגדות על יציעי העמידה בכפר המכביה, על הביצה ביפו על שמה נקרא האיצטדיון שהפך לבלומפילד ועל ההוא מבית"ר ת"א שברח עם הגביע. איתו בא הבן שלו, אחד שמנסה לכבד את אבא אבל רק מנסה לזרז את העניינים כי הוא קבע לקפה עם החבר'ה. מזרז את השחקנים כשהם יוצאים מחדר ההלבשה, מזרז את השופט, מזרז את הדודה משורה 14 שתשב כבר. והיא, רק פולטת שאלות בקצב של מאג משתולל. "מי אלה האדומים? למה המאמן צועק עליהם? למה הם לא שיחקו במונדיאל?". ראבאכ, תני ללעוס בשקט. והילדים האלה שמסתובבים בין הרגליים בלי הפסקה. הם כל הזמן מחפשים הלוך ושוב כמו כלבי ציד: אוכל, שתיה, תמונות של שחקנים, מקום טוב יותר לעמוד בו ועוד רגע של קשב מצד ההורים.

הבעיה מרכזית בגמר גביע היא שהוא מכריע המון דברים - מאזן הכוחות ההיסטורי בין הקבוצות, צבירת בטחון למפגשים השוטפים בליגה, תכנון תקציבים לעונה הבאה. סיפור מההפטרה. אז המתמודדים נזהרים, מגששים והרבה פעמים נקלעים להארכה. חשבנו שנצא מפה אחרי שעתיים-שלוש? תשכחו מזה, החבר'ה הדומיננטיים פה יגררו אותנו לתוך הלילה. חופרים, מתקלים, מתישים. עד שזה נגמר כבר לא מעניין אותך איך זה נגמר, מי יצא מהתמונה ומי הכריע בפנדלים. רק תנו להניח את הראש בשקט.

סוף סוף כולם עושים קולות של סיום, ואני כבר מתכנן איך יוצאים מפה. "נתראה בשנה הבאה, ד"ש לחברה, תבואו אלינו מתישהו". מפזרים ברכות, צרחות והבטחות ומחפשים את המדרגות. יאללה, הביתה. הצפיפות מתגבשת גם ביציאה, אבל לאיש זה כבר לא משנה. רק לחמוק לרכב ולברוח מכמה שיותר פקקים. זאת השאיפה, וזה רחוק מהמציאות. עם ישראל יושב על הכביש גם בדרך חזרה, השוטרים מנסים לפזר את התנועה בעצבנות ותמיד יהיה עוד טרנטה שייתקע בצומת הכי מרכזי בדרך. הנסיעה חזרה שקטה יותר, מנומנמת. הבטן מלאה, מאגרי האנרגיה מרוקנים. בבית רק לאבא עוד יש קצת כוח לפזר את השקיות, לזרוק את השאריות, לאפסן את הצעיפים. למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה לעצמנו? אולי בשנה הבאה נזמין מקום במלון ונלך למשחק בחו"ל? שאחרים יטפלו בנו קצת, מה קרה? כולנו יודעים שגם בשנה הבאה יהיה בדיוק אותו דבר, כי חג זה חג.