החלטת ראשי יול"ב על הזזת מועד משחק הגמר אמנם באה כדי להכות על חטא היוהרה וכדי לרצות את אחד הכוחות המשפיעים והפופולריים בכדורסל העולמי, אבל בראי הזמן תהפוך לאחת מאבני היסוד עליהן עומד הארגון. 11 שנים אחרי מהלך הפירוק מפיב"א וההפיכה הצבאית שביצעו ברתומיאו וחבריו, הם הוכיחו כי דבקות בחבר ושותף לדרך ומחויבות לרוח הספורט חשובות מכל.
שנים שהיורוליג הוא עסק כלכלי יותר מאשר ליגה תחרותית ואמיתית, ויש באירופה יותר מדי אנשים שטוענים שמדובר בגוף שמוּנע על ידי היורו, על סף תאוות הבצע. לכן, בהחלטה חסרת התקדים הזו קפץ הארגון מדרגה משמעותית בדרך להפיכתו לקונצנזוס. המורדים שתפסו את השלטון בכוח קיבלו לגיטימציה בזכות דרך ופוליטיקה נבונה. זהו היום בו הספורט ניצח את הכסף. בו המהפכן פשט את מדי הצבא והפך למנהיג בחליפה.
אמת, הפתרון לסוגיה זו היה צריך להגיע מזמן, אולם איש לא האמין שמכבי תל אביב החדשה של דייויד בלאט תגיע רחוק כל כך בעונת ביכוריה. אפילו במכבי לא טרחו לקפוץ לברצלונה מחוסר האמונה והרצון לחשוב לטווח הרחוק, וכאן טמונה בעיה נוספת - ריאליות היא תכונה מקסימה, אבל במשחק בו יש מנצחים ומפסידים אתה חייב תמיד להאמין כי סיכוייך דומים בשני הכיוונים. ייתכן מאוד שהדחת ברצלונה, מארחת המשחקים ואלופת אירופה שעפה בהצלבה למרות היותה פייבוריטית, הקלה על ההחלטה. אחרי הכל, זו הקבוצה שמרבית אוהדיה הם אלה שרכשו כרטיסים למפעל (למעלה מ-2,500 במכירה המוקדמת עד סוף פברואר) ואשר היא בשר מבשרם של ראשי הארגון, המזוהה כל כך עם קבוצות ספרדיות. הסיכון בתביעות ענק מצד גופי טלוויזיה שונים הפך למשני – ויש להניח כי אלה יזרמו מיד למשרדי ברתומיאו, וייתכן שיופנו אף לעבר הצהובים, שכן יצטרכו לתת פיצוי כלשהו.
יש להניח כי הניצחון הבלתי נתפש על שאר העולם, שהתעקש על אי הזזת המועדים, הסתייע בלא מעט סיבות, שייתכן שאת חלקן לא נדע לעולם. מה באמת היו השיקולים? האם המזכ"ל חשש מפרישת הקבוצה מהמפעל? מנטישת הקבוצה לטובת אחת הליגות שצצות מדי עונה? אחרי הכל הליגה המאוחדת עם הקבוצות הרוסיות שאינן שבעות רצון ממעמדן ביול"ב והליגה הבלקנית, בראשה עומד הישראלי שי שטריקס, כבר קרצו לצהובים, אולם גם חשש מפילוג נוסף באירופה הוא מופרך בשלב זה לנוכח האופוזיציה החלשה. הייתכן שברתומיאו חשש לתדמיתו? או לכשלון הפיינל פור ללא גלי האוהדים הצפויים להגיע מארץ הקודש? בניצחון, כמו בניצחון, אין זה משנה.
ההתחשבות ביום חשוב כל כך, והעובדה שיול"ב מוותרת על רייטינג שיא ואירוע שלא היה כדוגמתו, ובד בבד קורעת לגזרים במו ידיה הסכמים עם מאות תחנות טלוויזיה, עבורן לא משנה מי ישחקו בגמר אלא השעה (ושוב משיקולים כלכליים), הוא דבר חסר תקדים בשותפות הכל כך רצויה ונחוצה כיום בין המשחק למסך. יול"ב, מצידה, הוכיחה לראשונה כי היא משליטה דמוקרטיה המעניקה זכויות שוות גם למיעוט (הישראלי). וכפי שמכבי ת"א חזרה להפוך לקבוצה של המדינה בעצם סירובה לשחק בשעה החופפת ליום הזיכרון, היורוליג הבטיח עם הפנים קדימה כי הוא אכן ארגון כדורסל הפועל לטובת הכדורסל, ולא לטובת השטרות.
לפני יציאת שמעון מזרחי, דייוד פדרמן ואלי דריקס לדיון החירום בספרד היה נראה כי מכבי היא מכשול, ועמידתה הנחרצת בנוגע לאי-הופעה בגמר ביום הזיכרון לא רק שתסייע לה בזירה המקומית, הן תדמיתית והן במחיקת הזיכרון העגום והמתפוגג מחצי גמר 1991, אלא תוביל לאירוע מכונן ומהפכני בכדורסל העולמי. היא אכן עשתה זאת. בהפוכה. בדרך המופלאה שלה, כמו הרבה דברים אחרים שעברה העונה.