מכבי תל אביב תהיה בברצלונה וברצלונה עצמה לא. מי היה מאמין שעונת היורוליג הזו תהפוך למפתיעה ביותר בכל הזמנים ולמעניינת מזה שנים דווקא כשמרבית הכשרונות האירופים הגדולים ביותר נוטשים בגיל מוקדם את הספינה לטובת ה-NBA? שהצהובים, קבוצה שנבנתה טלאי על טלאי ואף עם טעויות אין-ספור, תביא בתוך חודשים למשחק התרגשות והתלהבות, חדשנות ומחויבות מהסוג שאנו לא זוכרים? יש משהו סופר מרגש בהעפלת מכבי לפיינל פור, בעיקר כי מדובר בטוויסט בעלילה. במשהו לא מתוכנן עד גבול הנס.
אלמלא פציעתו של דורון פרקינס, הייתה מגיעה מכבי, לנוכח האיחוד האירופאי החדש וההזוי שיתחרה על התואר, כפייבוריטית לאירוע השיא השנתי. כי סיינה היא קבוצה של אפּס אנד דאונס ואינה מרשימה וממושמעת כבשנים עברו, ופאו, כפי שראינו לאורך החודשים האחרונים, אמנם חזקה ומנוסה אך כושלת לא פעם במשימות פשוטות לכאורה. ולנסיה וריאל מנסות רק לצאת ממשברים והחיבור בינן לבין העומדים על הקווים אינו אמיתי וראוי. הן יותר מוכשרות ממכבי, יותר איכותיות, אבל גם יותר כוכבניות. ועדיין, במשחק אחד נתון, כפי שלמדו המכבים על בשרם בארץ בשנים האחרונות, הכל יכול לקרות. מוטיב ההקרבה קיים בקבוצה הנוכחית, גם הרעב האין-סופי – משהו שחסר אצל היריבות שכבר הבטיחו את מקומן בברצלונה. והווינריות במשחקים על עונה – כפי שראינו בשבוע האחרון. משהו שהיה חסר בהיכל שנים על גבי שנים.
גם שמעון מזרחי לא האמין. היה משהו הולם במבט עוקב מהצד ביו"ר המיתולוגי לאורך השבועות האחרונים. כבר במשחקי הסיום בטופ 16 ראינו אותו מתלהב אחרי כל סל כמו בימים נשכחים מהעבר הזוהר. במשחקים בוויטוריה הגוף של שמעון רעד, הידיים אפילו היו לכמה רגעים באוויר, כאילו משהו בו הרגיש. דמעותיו לאחר משחק 4 מול קאחה לא יישכחו לעולם. כי זה שמעון, ומה עוד יכול לרגש כל כך אדם שכבר ראה וחווה הכל? זו אולי החותמת הגדולה ביותר שיש.
אחרי הכל, מכבי, כפי שאמר בחמישי דייויד בלאט, היא אוסף שחקנים שהפליא ביניקת פילוסופיית המשחק ממאמנו, ונסק למעלה בבום כשראשי הקבוצה חיפשו בסך הכל עליית מדרגה קטנה. ובלאט, אותו מאמן שלא ידע בעבר לאלתר והיום נמשל למשיח בהיכל נוקיה, הוא זה שהגדיר תפישת משחק כמותה לא זוכרים ביבשת. של גארדים פיזיים ושומרים על גבול הבוטות, גבוהים חכמים ומוסרים בתנועה, של הגנת לחץ שמחפה על חולשות של כל שחקן ושחקן, אינטליגנציה ברמה שאינה זכורה וגברים עם ביצים שמופיעים לרגע הגדול בחייהם ומתעלים עד הבלתי סביר. באמצע העונה השווינו בין החדשנות הזו לקבוצת מכללות לכל דבר. כמה ראוי שמכבי עלתה לפיינל פור בשיאו של מרץ' מאדנס?
טריגר הפציעה של פרקינס הוא זה שיכריע כמה רחוק תגיע מכבי ב-80 הדקות האמיתיות של העונה, בהנחה שגם ראשי יול"ב ייכנעו לגל הצהוב שישטוף את אירופה. מאותו רגע בו נקרעו רצועות ברכו של המנהיג שלה, היא שאבה כוחות חדשים, נראתה טוב בהרבה והציגה כדורסל פנומנלי. היא הצליחה לשנות בהצלחה אדירה משהו פנימי בנוסחה שעבדה כל כך טוב בקמפיין יוצא הדופן. היא רוצה את הגביע עבור דורון, יותר מכל רצון אחר של כל אחד משחקניה להוכיח ולהוריד את הקוף מהגב שמלווה אותו כבר שנים.
ההעפלה הזו גדולה יותר מנס צביקה ב-2008, כי שם הקבוצה הייתה איכותית, בנויה נכון ומוכשרת בהרבה. הסיכוי לזכות גבוה יותר, מאחר שכעת זוהי אירופה אחרת מזו שידענו. וכן, מכבי יכולה להדהים את היבשת, להפוך לז'לגיריס של סוף שנות ה-90', ווימבלדון של גמר הגביע הבלתי נשכח ב-1988 ולפיסטונס של 2004 (הקשיחות הפנימית כבר שם). היא יכולה להיות הווירג'יניה-קומונוולת' של אירופה. היא צריכה להיות סינדרלה. מגיע לה.
מכבי? י-ם? מה עם מכללות ו-NBA? היכנסו לבלוג של גרוסברד