למה אנשים עושים דברים? אם תשאלו את אל באנדי – התשובה היא בשביל להרשים נשים. אבל צחוק בצד, עמוק בתוך הנפש של בני אדם (או אם אתם פחות רוחניים: עמוק בתוך האיזונים הכימיים במוחם של בני אדם) יש משהו שמניע אותם לעשייה, לגילוי, המצאה, חידוש, כיבוש. להיענות לאתגרים. וכמעט בכל המקרים, הסיבות האלה מושפעות ומעוצבות מהבית, מהחברה ומהתרבות בהם גדל בנאדם, וכך גם אופן הביצוע של אותן משימות.
ישראלים, בהכללה, ירדפו אחרי הצלחה אישית קודם כל בהסתמך על היכולת שלהם להתגבר על מכשולים בעזרת יצירתיות ותעוזה. הבריטים, למשל, וזה מאושש במספרים, מעדיפים להיות שכירים על פני עצמאיים.
וכך גם הספורט המקצועני באירופה והספורט המקצועני בארה"ב מתנהלים בצורות שונות לחלוטין. האנשים שנכנסים לעסק הזה ברמת הניהול והבעלות עושים זאת מסיבות שונות לגמרי, ומתפקדים בצורות שאינן דומות בשום צורה כמעט. לכל אחת היתרונות והחסרונות שלה.
בספורט האירופאי, וניקח את הכדורגל כדוגמה, המחויבות של הקבוצות היא קודם כל לניצחונות ולתארים ואחר כך, אם בכלל, לרווחיות כלכלית. ולכן בעלים שנכנסים לעסק הזה יודעים מראש שיהיה עליהם לרצות את קהל האוהדים, ושברוב המקרים זה יבוא על חשבון הצלחה פיננסית. זה מתבטא בקיצוניות בקבוצות כמו צ'לסי או מנצ'סטר סיטי, שמפסידות ביחד מאות מיליוני יורו בשנה בניסיון של הבעלים העשירים להעמיד קבוצות תחרותיות.
בספורט האמריקאי, בו הקבוצות הן זיכיון של הליגה, המחויבות היא קודם כל להצדקה הכלכלית ו"לבעלים לא איכפת מה חושבים האוהדים", אומר מרק סטיין מ-ESPN. קבוצות יכולות להרוויח כסף אם הם ממוקמות בשוק גדול, יש להן אחלה אולם וכוכב אחד שמושך תשומת לב, וכל זה בלי להיות אפילו קבוצת פלייאוף. הביטוי הכי קיצוני של השמת הדגש על הרווחיות הוא כמובן סגירת קבוצות על בסיס של חוסר כדאיות כלכלית או העברתן לעיר אחרת בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות טובות יותר.
הסיבה שהספורט משני עברי האטלנטי מתנהל בצורה שונה כל כך היא, כמובן, תרבותית. החברה היותר קהילתית וסוציאליסטית באירופה מול החברה היותר אינדיבידואלית וקפיטליסטית בארה"ב. אבל נכון ל-2011, משהו בהסבר הזה פשטני מדי, ומעלה סימני שאלה.
אחרי הכל, המציאות כיום היא כזו שלמרות תנאי פתיחה שונים, ולמרות הבדלים תרבותיים עמוקים, בני אדם מוכנים להיפתח וללמוד מעמיתיהם הפזורים על פני הגלובוס. בתחומים כמו כלכלה, חינוך, תעשייה ומחקר כולם לומדים מכולם והידע עובר על פני כל העולם. לגאווה המקומית יש משקל קטן והולך, וכשניידות של מוחות, עובדים ומפעלים היא נתון קבוע זה גם קל יותר לנצל את היתרונות של האחר תוך ניסיון לשמר את היתרונות היחסיים שלך.
הבעיה של הספורט, באירופה ובארה"ב, היא שבתוך הגדרת המטרות של הארגון יש יותר מאובייקט ברור ומועדף אחד. ומה שקיומם של הבדלים גדולים בתרבות הניהול בין הספורט באירופה לספורט בארה"ב מלמד אותנו הוא שכאשר לתוך הגדרת מטרות הארגון נכנסת מטרה נוספת שאינה קשורה ברווחים כלכליים – כמו ניצחונות ואליפויות – זה הופך את הסדר הקיים והתרבות הארגונית הולכת אחורה, מסתגרת בתוך תבניות התנהגות תלויות-תרבות.
הניתוח הבסיסי שהוצג קודם של האופן בו מתנהלים מועדוני ספורט רבים מגלה שפתאום אפילו הרעיון להעתיק שיטות עבודה מוצלחות ממישהו – הרבה לפני שאלת היישום של אותו רעיון – נופל לפני שהוא מגיע לישיבת הנהלה או לשולחן של רואי חשבון ואנליסטים. הוא נופל במחסום הרבה יותר מוקדם, והרבה יותר גבוה – מחסום תרבותי.
הכדורגל האירופאי הוא פסגתו של ענף הספורט הכי פופולרי בעולם, ועדיין מרבית מועדוניו מפסידים כסף. ככה זה בענף שכולם רגילים בו שכסף מביא ניצחונות, אבל לאו דווקא להיפך. ועדיין, זה לא מפריע לכל מי שקשור בו – מהמארגנים, דרך המנהלים ועד לאוהדים – להתפלץ בכל פעם שמישהו מציע להטמיע בו כמה מהאלמנטים שהפכו את הספורט המקצועני בארה"ב למשתלם כלכלית. מבחינתם המחויבות הראשונית של הקבוצה היא לניצחונות, המאזן הפיננסי הוא שטות שלא מעניינת אף אחד, וכמעט תמיד התגובה הראשונית היא "תעזבו אותנו בשקט עם האמריקניזציה שלכם ותשאירו לנו את המשחק כמו שהוא".
אבל מה שמעניין כאן זה שדפוס ההתנהגות הזה הוא לא נחלתם הבלעדית של אנשי הכדורגל האירופאי, וגם בספורט האמריקאי, איפה שהמחויבות של המועדון היא כאמור קודם כל לבעלים שמשקיע בו, לא פוזלים מעבר לאוקיינוס בשביל למצוא פתרונות.
בשבוע שעבר נערך בבית הספר לניהול של MIT כנס ניתוח ספורט זו השנה החמישית ברציפות. אחד הפאנלים שם עסק בשאלה כיצד יכולות הקבוצות להבטיח הגעת האוהדים לאצטדיונים בעידן של חוויית צפייה ביתית מושלמת. השאלה הזו עלתה דווקא עכשיו לא רק כי לכל אחד יש מסך HD שטוח בבית, אלא כי בספורט המקצועני בארה"ב (בניגוד לאירופה) אחוזי התפוסה ביציעים משתנים מאוד לפני מידת ההצלחה של הקבוצה.
חבורה מאוד מכובדת ומוצלחת של אנשי ספורט ישבה בפאנל ודנה בסוגייה הזו משך שעה שלמה. אחת הבעיות הכי חשובות שנידונו שם הייתה כיצד לפתח מחויבות והזדהות של אוהד מגיל צעיר כלפי מועדון מסוים, וכך לגרום לו לבוא גם כשהקבוצה מפסידה. הם העלו באמת מגוון רחב של הצעות מעניינות שכולן התייחסו לחוויה שהאצטדיון מציע. אבל אף אחד מהם אפילו לא שקל, למשל, לפתוח חוגי ספורט בחסות המועדון בעיר. בארה"ב ההזדהות של האוהד היא קודם כל למוסד החינוכי בו הוא לומד, אבל זה נכון בספורט בעיקר בתיכונים ובמכללות. כיצד תיפגע השיטה האמריקאית אם דאלאס מאבריקס תפתח חוגי כדורסל לילדים מגילאי 5 עד 12 ברחבי העיר או ברחבי מדינת טקסס, לא כדי לצוד כשרונות אלא כדי לטפח בסיס אוהדים רחב? היא לא תיפגע.
בכלל, מהבחינה הזו של פתיחות כלפי תרבות ארגונית אחרת, כשזה מגיע לניהול ספורט אמריקה היא בועה המתקיימת ביקום נפרד, ויכול להיות שכיום, אחרי שנתיים-שלוש של ירידה בכמות הצופים ושל הפסדים בספורט בארה"ב בגלל המשבר הכלכלי, היא מתחילה לשלם על זה.
דווקא באירופה ישנם פירורים של פתיחות. מישל פלאטיני מנסה ללמוד מהנהלת ה-NFL ונפגש עם אנשיה מספר פעמים בניסיון לשפר את ליגת האלופות. וארסן ונגר מנסה לנהל את ארסנל עם עין אחת על הדשא ועין שנייה על ספרי החשבונות.
אבל אם אתם תוהים לאן כל זה הולך בעתיד הקרוב, אתם מוזמנים לברר כמה פופולריים ונגר ופלאטיני כיום באירופה, ולחילופין מה חושבים אמריקאים על סוקר. האוקיינוס האטלנטי, מתברר, הוא חתיכת שובר גלים.