1: תחייתה של חדוות המשחק
ערב משחק הסיום בשלב הבתים אמר אחד משחקני מכבי כי "מעולם לא נתקל בחבורה מפרגנת כזו של שחקנים". אחר כך הוסיף "אנחנו נהנים לשחק יחד, מעולם לא נהניתי יותר". אם הדברים היו נאמרים למיקרופון, הם היו תופסים כותרות ראשיות. אלא שמדובר היה בשיחה שאינה לציטוט או לייחוס, אבל היא מספרת את סיפור 15 משחקי היורוליג של הקבוצה העונה, ולא רק את סיפורם.
עיתונאים יוונים עימם אני בקשר המומים בכל שבוע מחדש מהחיוך של סופו, הפתיחות שלו בארץ וגם זו כלפיהם – משהו אליו לא הורגלו במכבש שהופעל עליו ביוון. כל הדברים הללו התפוצצו על המגרש החל מסופו של משחק ההפסד לקאחה לבוראל במחזור הראשון. נוצרה פה קבוצה שמגשימה את מנטרת הסרט "אחד משלנו" של אורי ברבש - “אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד". מכבי ת"א חזרה לרוץ, להלהיב, לרצות לשחק הגנה מתוך הבנת התפישה ואופיה וההשלכות שהיא גוררת עימה. מכבי ת"א חזרה לדרוס. או פשוט חזרה.
2: החזרת האמון
בשנים האחרונות הצהובים הפכו לקרקס. התקשורת לחצה עוד ועוד, והישגים אין. פיני גרשון לא התגלה כמשיח שבעזרת שם, חיוך, בדיחה או ריב מביש עם שופטים במדיסון סקוור גארדן מביא עימו תואר יורוליג, אלא כמאמן נהדר שהיה עם השחקנים הנכונים בסיטואציה מתוזמנת להפליא. פרשת פנאן, הקטטות והשערוריות בהן הסתבכו השחקנים, הריבים בין הבעלים ובין ההנהלה למאמן ובינו ובין עוזריו הסיטו את הכוונת מהמטרה. הם גרמו שלא לעסוק בעיקר, ועל הדרך לאובדן תארים בכל זירה אפשרית. השקט של בלאט, האופי הנוח של בכירי שחקניו והחזרת שחקנים שהיו מכבי באמת שיחזרו את המשוואה המנצחת רגע לפני עוד שלב במחיקת ההגדרה.
3: הקהל
נוקיה מלא. שוק ספסרים שחוגג לנוכח מחירים מאמירים. הרייטינג אינו יורד ממספרים דו ספרתיים ומגיע ל-20% במאני-טיים. מחיאות כפיים ותשואות גם בהפסדים. מכבי ת"א לא רק שגילתה עצמה מחדש העונה – משהו קשה עד בלתי אפשרי למותג חזק ומושרש כל כך שמחלק את חובבי הכדורסל לאוהביו ושונאיו – אלא החזירה את המיינסטרים. את הקול הצף. את אלה שעבורם משחק כדורסל ביום חמישי בערב לא היה חגיגה בשל אהבת המשחק אלא מסורת, עליה כבר ויתרו או שהיו הכי קרובים לכך. ההנאה חזרה, הברק על המגרש השתקף בעיני הצופים, ומעשרות אנשים עימם שוחחתי בארבעה החודשים האחרונים שמעתי משפטים דומים בעלי שורה תחתונה אחת: חזר הכיף, לכן חזרתי גם אני.
4: ליברליות מקצועית כמענה לתקציב נמוך
רגע לפני שאליהו וסופו נחתו בהיכל, היה נראה כי דייויד בלאט הולך לאיבוד ובונה מרקם קבוצתי הראוי ליורוקאפ. אמת, התקציב שעומד לרשותו ממשיך להתרחק מזה של גדולות היבשת (למרות שמספרן פוחת), אבל בלאט ידע לקראת מה הוא הולך. הוא רצה גארדים זריזים, שחודרים היטב, לוחצים על הכדור בהגנה ומסייעים בחיפוי על יכולת ריבאונד בעייתית. העונה, בניגוד לשנים עברו, כמעט שלא נשמעו קולות של אי שביעות רצון. לא דובר על משבר עונה ראשונה של שחקן משמעותי כזה או אחר. כי ההיררכיה הכל כך לא ברורה של החודשים אוגוסט עד אוקטובר התפתחה לכדי סדר מופתי ומתואם בין המאמן לשחקניו.
לפרקים זו הייתה מכבי של אמצע העשור הקודם, הגדולה והבלתי נשכחת, לרגעים קבוצת מכללות מלהיבה ומשודרגת שמשתמשת באמצעים לא קונבנציונליים ומפתיעים כדי להכות את יריבתה שוק על ירך. מלחץ על כל המגרש, מגארד שקוטף הכי הרבה ריבאונדים, ממשולש תמנונים ששולט כאח גדול בכל כדור שנמסר בפרימיטר ורק מחכה להדיח. העונג בלצפות בשחקנים משנים את עורם: בדייויד בלו חודר, ליאור אליהו רודף בהגנה וחוסם ובפארגו מגלה כקולומבוס אספקטים חדשים שגם הוא לא ידע שטמונים בו.
5: הטמעת המאמן ככוכב
דייויד בלאט רצה שחקנים שמובילים את הכדור כמנהיגי השבט, שלוקחים החלטות נבונות ושלא יפחדו להסתכל ליריב החזק ביותר בלבן של העין, קידש את מושג האינטליגנציה (עליה מושתתת קריירה כמו זו של אידסון). הוא רקח תמהיל קבוצתי מושלם נטול כוכבים ופוזות. הוא המציא עצמו מחדש בקדנציה השניה במכבי אחרי שנים בהן היה נדמה כי הקריירה שלו אינה מוצאת עוד מקומות חדשים להמריא אליהן. לכן ההחלטה שלא לצרף עוד סווינגמן סקורר סטייל אלן אנדרסון, כזה שיהפוך את הקבוצה מקצה לקצה, הייתה לא פחות אמיצה מהבאת ענק יווני עב בשר ובעייתי על המגרש ומחוצה לו.
הכבוד משחקניו, היחס ההדדי אותו הגדיר אחד מהם לאחרונה כ”הרמוניה” והערכתם הרבה אליו כאיש עבודה נטו שמשקיע את כל מרצו בהצלחת הקולקטיב הפכו את דימויו של בלאט מקצה לקצה. לא עוד עוזר מאמן מבריק, לא רק מאמן ראשי טוב, לא מישהו שפורח רק בגזרת הנבחרות או בבחירת זר כזה או אחר. דייויד בלאט הצליח להיכנס לנעליו של פיני גרשון. והפעם לא מספיק שניער את הקוף מהגב, הוא גם הרחיב את הנעליים למידה כה גדולה שספק גדול אם בקרוב יוכל מישהו למלאן.
6: לאן, לאן, לאן?
יש לזכור, הקבוצה הנוכחית נבנתה כדי להצליח, אבל לא העונה. ספק אם כוונת המשורר הייתה גם לעונה הבאה. עומס הציפיות והמשא ומתן הלא קל מול מספר שחקנים בולטים מאיים מעבר לפינה הרבה יותר מאשר ההבדל בין הגעה לגמר היורוליג, לפיינל פור או כשלון כבר בהצלבה. אבל מכבי ת"א, ניצחה או הפסידה - כבר ניצחה ואף הביסה. ואולי הדבר החשוב והממצה ביותר שניקח עימנו מהעונה של מכבי זה שהיא הייתה אירוע מכונן בהיסטוריית מועדון שחשב שראה וחווה כבר הכל. כי לא משנה כיצד היא תסתיים, היא לעולם לא תישכח.