"גם אם נפסיד לברצלונה לא יקרה שום אסון", התבטא השבוע שמעון מזרחי והוכיח כי אולי נוצרה מכבי תל אביב חדשה - לא פחות תאוות ניצחון אבל יותר מחוברת למציאות, רגועה, ובעיקר יודעת להעריך את הדברים הטובים שעשתה העונה. אמנם זו רק מחצית הדרך, אך ברור כי כמעט כל ההחלטות שנעשו בפגרה היו מעולות. מההחלטה להחליף את פיני גרשון בדייויד בלאט, דרך החזרת הישראלים ליאור אליהו וטל בורשטיין, ההימור על סופוקליס שחורציאניטיס וג'רמי פארגו ועד השארת צ'אק אידסון ודורון פרקינס. גם בהמשך הדרך ביצעה מכבי החלטות טובות כששחררה את אלישי כדיר וג'ף פוט שלא השתלבו והתחזקה במילאן מצ'באן, גבוה צעיר שעדיין לא לגמרי נקלט אך צפוי לעזור לה רבות בשנים הקרובות. גם ההחלטה שלא להיפטר מריצ'רד הנדריקס כמעט בטוח נכונה, כיוון שכל עוד שמצ'באן אינו מתפקד כביג-מן דומיננטי, מכבי חייבת את ההגנה והריבאונדים ומעט ההתקפה של הנדריקס, לצידו ובמקומו של ביג סופו.
כל הפעולות החיוביות הללו לא מבטיחות למכבי ת"א דבר בהמשך הדרך. כבר הערב היא מתמודדת מול קבוצה עדיפה מבחינת כשרון וניסיון, ולמרות שרומא ולובליאנה, שתי יריבותיה הנוספות בשלב הטופ 16, פחות טובות ממנה, מכבי עדיין יכולה לסיים לאחר אחת מהן או אפילו שתיהן ולא לשחק ברבע הגמר. הסיכויים לכך אמנם די נמוכים אך בהחלט קיימים: המאזן של מכבי בשלב המוקדם (1:9) מעט משקר- אין מדובר בקבוצה כל כך חזקה ודווקא זו הסיבה שהישגיה עד כה מחמיאים לה כל כך. אולם מעבר למאזן של ניצחונות והפסדים, הפרמטר העליון שלפיו בודקים הצלחה, וודאי במכבי, עבר המועדון בשנה האחרונה שינוי גישה שעשוי לסייע לו לקצור הצלחות רבות גם בעתיד הנראה לעין.
להלן השינויים:
1. הנהלה הרמונית: בעידן רענן כץ זכתה מכבי בשתי אליפויות אירופה ונהנתה אולי מגדולת קבוצותיה בכל הזמנים, אך היה ברור משלב די מוקדם כי אין כימיה בין כץ לבין שותפיו בהנהלה. חוסר הכימיה יצר אינספור שריפות בכלי התקשורת וייצר אווירת פורענות סיסטמטית סביב הקבוצה. עם הזמן הלכו המתחים והחריפו והגיעו לכדי מצב שביצועי הקבוצה על הפרקט, גם אם היו חיוביים (ובשלבים המתקדמים של השותפות כבר ממש לא היו כאלה), כמעט לא קיבלו תשומת לב בהשוואה לסכסוך בין הבעלים. כץ הביא עמו תפישה חדשה והרבה מאד כסף אבל הרוח הזו לא התאימה לתפישה הסולידית של פדרמן, רקנאטי ומזרחי. השלישיה הזו החליטה בסופו של דבר לדחוף את היד לכיס אפילו עמוק יותר והעיקר שכץ יישאר במיאמי. מאז לא שומעים או קוראים על שום ריב בקבוצת הבעלים.
2. פוסט פנאן: מוני פנאן כבר לא במכבי שנתיים וחצי אבל עד התאבדותו לפני שנה נוכחותו עדיין הייתה מורגשת בהיכל נוקיה. לא רק בגלל שילדיו, לירון ורגב, המשיכו לעבוד בקבוצה, אלא בגלל שמנהל כל כך אגדי במשך שנים רבות כל כך לא יכול שלא להיות מורגש ברגע שהוא עוזב. למעשה כל המערכת, למעט הבעלים, היו כפופים לפנאן כל השנים - רבים מהם באהבה והערצה גמורה. לכן המשיך פנאן להוות פקטור ואפילו האפשרות שיחזור לא הייתה לגמרי הזויה. מזרחי היה חבר קרוב של פנאן וחש ברע על כך שהמנהל נאלץ לעזוב. אפילו המנהל שהחליף אותו, גור שלף, טען עם כניסתו לתפקיד כי "אני מפנה אותו ברגע שמוני מחליט שהוא חוזר". מוני, גם אם לא מתוך כוונה, המשיך "לסנדל" את מכבי כל עוד היה בחיים. התאבדותו, וחשיפת בנק פנאן, גרמו למועדון נזק תדמיתי חסר תקדים. אולם באין ראיות או האשמות, ולאחר שפנאן כבר אינו בין החיים, הצליחה מכבי לאט ובעקביות לייצר לעצמה תדמית חדשה: פחות פנאטית, פחות מפוקפקת ופחות לחוצה. ברוחו של גור שלף.
3. עידן בלאט: פיני גרשון לא רק הציע רזומה מזהיר (שלוש זכיות באליפות אירופה כמאמן ראשי) אלא גם פופולריות עצומה בקרב האוהדים וסיקור נרחב אצל העיתונאים. אלו סגולות רבות. אך גרשון, בקדנציה השלישית שלו במכבי, לא הצליח לשחזר את ההצלחה של הפעמיים הקודמות. בשנה וחצי שאימן הספיק להיות מודח בשלב הטופ 16 של היורוליג, ברבע הגמר (עם יתרון ביתיות מול פרטיזן האנדרדוגית והענייה) ובזירה המקומית להפסיד גביע ואליפות. אולם לצד כל הכשלונות הספורטיביים, ואולי אף במידה חזקה יותר, הצליח גרשון לירות לעצמו ברגל באמצעות היחס לעתונאים מסויימים ולקולגות, אפילו עם עוזרו שרון דרוקר לא דיבר. תדמיתו של גרשון החלה לספוג חבטות חזקות, וגם אם בעבר הוא לא תמיד היה חביב התקשורת הישגיו העצומים והכריזמה הנשפכת חיפו על כך. הפעם לא היה מה שיחפה, והמיאוס מגרשון חלחל גם ליציעים ולמשרדי ההנהלה. בסופו של תהליך החליטו הבעלים לפצות את פיני בכמיליון דולרים והעיקר שיעזוב מיד. גרשון הוחלף על ידי אדם שמייצג תכונות אופי שונות כמעט לחלוטין משלו: בלאט הוא אמריקאי שלמד בפרינסטון והוא כמעט תמיד מנומס, סבלני ואדיב. התקשורת, שבתחילת העשור זיהתה בו תחלופה אנמית בכל מובן לגרשון המבריק והכריזמטי, רואה בבלאט כיום משב רוח רענן - מאמן יסודי שאהוב על ידי שחקניו, כזה שתמיד יהיה מוכן לדבר עם עיתונאים, וגם עם קבלות בינ"ל ביניהן אליפות אירופה והופעה אולימפית עם נבחרת רוסיה.
כל ההצלחות הללו לא היו עומדות לו אילו מכבי העונה הייתה קבוצה בינונית או כושלת. אבל בלאט הצליח לרקוח כמעט מאפס תמהיל מחויב, מלהיב, צעיר, ישראלי (במובנים רבים) ומנצח. העונה עדיין בעיצומה ודברים מסוימים יכולים להשתנות - מכבי עוד מסוגלת להיות מודחת בטופ 16 ואפילו לאבד גביע או אליפות. לא ידוע איך המערכת תגיב לזעזועים מאין אלו, וזה גם יהיה מבחנה הגדול, אולם הסיכויים כי יקרו העונה די קטנים. וגם אם יקרו סביר להניח כי בלאט, לו חוזה לשלוש שנים, לא יפוטר, שלף ימשיך, וההתבססות על זרים צעירים ומוכשרים וישראלים איכותיים תימשך. כי נדמה שהמחויבות של שלישיית הבעלים ליצור מכבי תל אביב חדשה היא מעל לכל שיקול אחר. ולראייה: מתי שמעתם את שמעון מזרחי אומר שהפסד הוא לא אסון?