הפועל ירושלים וגלבוע/גליל ביישו את הכדורסל הישראלי בכלל ואת עצמן בפרט בהופעה ביורוקאפ. אם במקרה של האלופה עוד אפשר לקבל תירוצים על קבוצה חדשה, מחסור בניסיון אירופאי והיעדר מגרש ביתי בשניים משלושת משחקי הבית, במקרה של ירושלים זה כבר בלתי נסלח.
ירושלים מגיעה למפעל האירופאי כחלק מתכנית שנתית ולא מתייחסת אליו כאל בונוס. גם ההכנסות הכספיות אמורות היו להיות בהתאם, ותקציב הקבוצה נבנה בין היתר על סמך זכויות השידור המוערכות בכמיליון וחצי שקלים לעונה. עודד קטש הלך עם שני הגארדים הזרים שלו – וויל סולומון וג'ייסון ריץ' - ובסופו של דבר השיטה נכשלה. השניים החזיקו בכדור יותר מדי זמן, המשחק לא זרם ושאר השחקנים לא היו חלק מהמשחק הקבוצתי.
ירושלים, צריך לזכור, הפסידה לנימברוק ולריגה. יובל נעימי, שעליו דובר השנה כל כך הרבה, היה על הפרקט רק שתי דקות מול הצ'כים. סולומון וריץ', שלא ירדו מהפרקט, איבדו יתרון של שמונה נקודות וקטש איבד את הכרטיס לשלב הבא. אחד הסממנים לכך שהמשחק של ירושלים אינו קבוצתי ואינו זורם הוא המספר הנמוך של האסיסטים הקבוצתיים השנה. הממוצע של האדומים העונה ביורוקאפ עומד על 11.7 אס' למשחק. רק כדי לקבל פרופורציות, אותו נעימי מסר בעונה שעברה לבדו שישה אסיסטים למשחק.
ירושלים קיבלה בקיץ החלטה לוותר על דיז'ון תומפסון, שהחוזה שלו עמד על כ-300 אלף דולרים, והביאה במקומו את וויל סולומון. צריך לומר שתומפסון לא סיפק במאני טיים בעונה שעברה את הסחורה, אך בינתיים גם סולומון לא עשה את זה. ההבדל הוא שירושלים הנוכחית לא הגיעה כמו בעונה שעברה מרחק שני סלים מהעפלה לארבע הגדולות של היורוקאפ. עכשיו תחשבו מה היו עושים לגיא גודס אם אלה היו התוצאות שהיה מביא.
ירושלים צריכה למצוא את הדרך שלה להתקדם. זה לא הולך להיות קל כי סביר להניח ששחקן פנים נוסף לא יגיע עכשיו. בראיין רנדל, יוגב אוחיון, יובל נעימי, וויל סולומון ואורי קוקיה נכנסו לרשימת הפצועים של ירושלים מתחילת השנה ולא יהיו כאן סיבות מקלות. הכדורסל שלנו ישלם כבר בעונה הבאה את המחיר כשביורוקאפ תהיה לישראל רק נציגה אחת. נקווה שהבושה לא תחזור על עצמה.