אם נותרו מפקפקים ביכולתו של ברוס ארינה (21.9.1951, ארצות הברית) להוביל את הנבחרת האמריקאית לגביע העולם, ללא מכשירי שמיעה מתקדמים במיוחד קשה מאוד לשמוע אותם היום. ארינה, שקיבל לידיו את המפתחות לנבחרת בתחילת הדרך לגרמניה, הוביל אותה למאזן של 7 ניצחונות, 4 הפסדים ו-2 תוצאות תיקו והוכיח מעבר לכל ספק שהוא האיש המתאים לתפקיד.
לאחר מונדיאל צרפת 1998, שם הפסידה ארצות הברית לאיראן וחצתה חזרה את האוקיאנוס בבושת פנים כבר אחרי שלב הבתים, חיפשו האמריקנים מאמן חדש. מאמן אמריקני בעל ניסיון בכדורגל בינלאומי, ואם אפשר אז אחד שיודע לפתח שחקנים צעירים. מאז שנכנס לתפקיד ב-98 שיתף ארינה 47 שחקנים שונים בסגל הנבחרת, כולל 17 שחקנים שעשו את הופעתם הראשונה במדי הלאומיים.
ארינה מנוסה בבניית סגלים חדשים ודינמים. הוא אימן 18 שנים באוניברסיטת וירג'יניה. אופייה של ליגת המכללות אינו מאפשר לשחקן להישאר בקבוצה יותר מחמש שנים, רוב השחקנים עוזבים לקבוצות מקצועניות אחרי עונתם השלישית או הרביעית. לכן על מנת להצליח בליגה כזאת על המאמן לדעת להוציא משחקניו את המיטב בזמן הקצר ביותר. ארינה הצליח. הוא זכה באליפות המכללות ב1988 והחזיק בתואר מ1991 עד 1994.
לאחר 18 עונות בקולג' עזב ארינה את וירג'יניה בשביל לאמן את אחותה המקצוענית הטרייה, וושינגטון די.סי יונייטד. הוא בנה את הסגל מאפס ולקח כבר בעונתו הראשונה את הגביע. כשנפתחה הליגה המקצוענית סחפה אותה יונייטד עם שתי אליפויות בראשותו.
בזירה הבינלאומית הוביל ארינה את הנבחרת הצעירה של ארצות הברית (עד גיל 23) באולימפיאדת אטלנטה ב-96. ארינה היה מאמנה של הנבחרת האמריקנית שהפסידה לגרמניה ברבע גמר המונדיאל האחרון, הישג מרשים בהתחשב בצעירותו של ענף כדורגל גברים מקצועני בארצות הברית. כל זאת כמובן לאחר שנכנס כשוער מחליף והפסיד 2:0 את משחקו היחיד כשחקן במדי הנבחרת האמריקנית למי אם לא, ישראל (15 בנובמבר 1973, בבאר שבע).