אני לא יודע אם יצא לכם להכיר, אבל יש סדרה כזאת שנקראת 'נמלטים'. גארי (הערת העורך: גארי נוויל) סיפר לי עליה כי פיל דומה לאחת הדמויות אז בדקתי והגעתי למסקנה ש: 1. הוא באמת דומה 2. זאת סדרה עצומה. מסופר שם על מישהו שנכנס לכלא כדי להוציא את אחיו לפני שמוציאים אותו להורג על פשע שהוא לא ביצע. ראיתי את כל העונה הראשונה (יש ארבע) ביומיים. הבעיה שכשאתה רואה כל כך הרבה פרקים בזמן כזה קצר, זה מתחיל קצת להשפיע עליך.
בכל מקרה, אחרי כל הטיולים והפעילויות שהיו לי בזמן האחרון תכננתי סוף שבוע שקט בבית עם היילי, התאומים והדי.וי.די. הדבר היחיד שהפר את השלווה היה הטלפון, אבל זו אשמתי. במהלך השבוע שעבר נתתי את המספר שלי למרטין (ההוא מהקייטנה) והוא היה נואש לתחזק את הקשר בינינו בדרכו המיוחדת. למרות שלא השבתי אפילו ל-SMS אחד ממנו, הוא התעקש להמשיך ("פלטץ', יא כלב חרמן. עסוק מדי לדבר? בטח מזיין"). בכל מקרה, הייתי בדרכי לחנות הווידיאו כדי לקנות את העונה השנייה כשהטלפון צלצל. זה היה הבוס, הוא שאל אותי אם יש לי תכניות. אף פעם לא הייתי שקרן מוצלח, בטח לא בלי התראה מראש, אז אמרתי שלא, וזה עלה לי ביוקר.
כל שנה הבוס נוהג להזמין חלק מהשחקנים אליו לסוף שבוע עם המשפחות. זה תמיד מתחיל ברוח טובה ומסתיים בזה שהוא שיכור ומכריח אותנו לנקות את האורוות של הסוסים שלו אחרי שמישהו מזכיר בטעות את אחד השמות האסורים (בקהאם, מוריניו, ונגר). אבל כאמור לא הייתה לי ממש ברירה אז ביום שישי, בשעה 10 בבוקר, התייצבנו ארבעתנו באחוזה. לשמחתי גיליתי שאני לא היחיד שלא הצליח לחשוב על תירוץ שיוציא אותו מזה: סקולסי וראיין כבר היו שם ואחרי חצי שעה הגיעו גם מייקל (הערת העורך: מייקל קאריק), אואן (הערת העורך: אואן הארגריבס), גארי, ריו, ניימן, וויין וכמובן, אדי (הערת העורך: אדווין ואן דר סאר). אדי מגיע כל שנה. הוא אף פעם לא מפספס צ'אנס להתחכך בבוס. אולי זה בגלל שהוא לפני פרישה וכבר חושב על העתיד, ואולי זה פשוט האופי שלו.
מיד כשהגענו הבוס – שכבר היה עם כוס ביד – סידר שייקחו אותנו לארוחת בוקר. היה די נחמד. אחר כך הילדים הלכו לשחק ונשארנו רק עם הנשים. בדרך לגינה, מייקל תפס אותי בצד.
- "פלטץ', אני לא יכול יותר. זו שנה שנייה ברציפות, נשבר לי הזין"
- "כן, אני מבין אותך"
- "היו לנו תכניות. ההורים של ליסה מחכים לנו באיביזה ועכשיו אני צריך לשמוע על ספירת הזרע של 'הדוכס מווסמינסטר' או איך שהוא לא קורא להם?"
- "אתה חושב שאני מבסוט מזה?"
- "אתה חייב להוציא אותנו מכאן. תחשוב על משהו".
בזמן שהבוס סיפר חוויות מהגמר של ווימבלדון ("קניתי כרטיס רק כי חשבתי שמארי יעלה, אבל האפס הזה מוציא שם רע לגלאזגו") ישבתי וחשבתי, האם זה באמת אפשרי? אני מכיר את האחוזה די טוב ויש כמה דלתות אחוריות שאפשר לברוח דרכן בלי שישימו לב. אני גם יודע שאחרי 6 בערב הבוס כבר שיכור מדי בשביל לשים לב מי בדיוק נמצא סביבו ואני די בטוח שגם השנה הוא לא תיקן את השער האוטומטי של המכוניות ואפשר לפתוח אותו בקלות. שאלתי את היילי אם כדאי לנו לברוח אבל היא אמרה שדווקא נחמד לה כי יש מי שמשגיח על התאומים והיא יכולה לנוח קצת. הסברתי לה שלא הכול תמיד קשור בה, שיש כאן אנשים חפים מפשע שסובלים סתם ואני הולך להציל אותם ושיהיה נחמד לקבל ממנה קצת תמיכה מדי פעם. בדרך לארוחת הצהריים סקולסי ניגש אלי.
- "מייקל אמר לי שאתה מוציא אותנו מכאן"
- "סקופילד?"
- "מה?"
- "מה?"
- "אתה מוציא אותנו מכאן, או לא?"
- "הוא דווקא די רגוע עד עכשיו, לא?"
- "ואתה באמת חושב שזה יישאר כך? אתה יודע טוב כמוני שבסוף הוא יתעצבן על משהו"
- "טוב, בסדר. אבל אל תספר לאף אחד. אסור שיותר מדי אנשים ידעו"
התכנית הייתה כזו: לחכות עד לחשיכה, כנראה לשעת ההכנה לקראת ארוחת הערב, ולברוח דרך הדלת האחורית במטבח, שמובילה ישירות לחניון ולמכוניות שלנו. אחרי ארוחת הצהריים הגיע הסיור המסורתי בגני התה. היילי ביקשה לקטוף כמה עלים שיהיה לבית אז נתתי לה את התיק שלי. בזמן שהיא הלכה לקטוף, תפסתי את ראיין בצד וסיפרתי לו על התכנית. הרגשתי לא נעים להשאיר אותו, בכל זאת, הוא הכי ותיק. סיכמנו שבשעה חמש וחצי ניפגש ונעבור על הכול במדויק כדי שלא יהיו טעויות.
הנושא היחיד שנותר פתוח הוא הסחת הדעת. היינו צריכים משהו או מישהו שיעסיק את הבוס בזמן שאנחנו חומקים. אחרי שעה של חשיבה מאומצת מצאתי פתרון אפשרי. הוא כלל שימוש די אכזרי במישהו תמים אבל אין מה לעשות, בריחה מהכלא זה לא עניין לחלשים ולפעמים גם חפים מפשע צריכים להיפגע לטובת הכלל. איתרתי את וויין בחצר.
- "אז מה אתה אומר על מייקל אואן, הא?"
- "לא יודע, הוא בחור בסדר סה"כ"
- "כן, בסדר גמור. אבל על המשבצת שלך. אני לא הייתי לוקח את זה כל כך בקלות"
- "זה בסדר. קרליטו הלך, הוא בא. זה מתקזז"
- "לא יודע כמה זה מתקזז. אחד החבר'ה אמר לי שהבוס בונה עליו להרכב. הוא שמע אותו אומר שהוא ודימיטאר משלימים אחד את השני מצוין"
- "באמת? ככה הוא אומר?"
- "כן, אני הייתי הולך לדבר איתו אם הייתי אתה"
- "אתה חושב שכדאי לי?"
- "כן, אבל לא עכשיו. יותר מאוחר. באזור שש, שש ורבע. אני אסמן לך"
- "טוב, תודה פלטץ'. אתה חבר אמיתי"
- "בכיף, בכיף"
לא אשקר, לא הייתי גאה בעצמי אבל לא הייתה ברירה. עברתי את נקודת האל חזור.
* האם דארן והחברים יצליחו להימלט? האם הוא יתמכר גם ל'אבודים'? כל התשובות (או חלק מהן) בשבוע הבא