(GETTY)
חלון הנבחרות של ספטמבר-אוקטובר 2026 לימד אותנו דבר חדש על הכדורגל הישראלי. לא, לא מדובר על כישלונה של נבחרת ישראל בארבעת משחקיה. לזה כבר התרגלנו. גם לא על כך ש"אירוח" משחקים בחו"ל מקשה מאוד על היכולת להישאר תחרותיים. אנחנו כבר יודעים. אבל מסקנה אחת נחרצת וחד משמעית נשמעה באולפנים, בפודקאסטים ובפרלמנטים השונים: "ליגת ה-MLS פוגעת בשחקן הישראלי ובנבחרת ישראל".
הנה, מצאנו את האשמה המרכזית. הליגה ששלחה 6 שחקנים מתוך סגל של 26 ששיחקו במשותף 14% בלבד מהדקות של כלל הנבחרת בארבעת המשחקים באותו חלון. היחס הזה לא צריך להפתיע, הפיכתה של הליגה האמריקאית לשעירה לעזאזל של תלאות הנבחרת לא הגיעה משום מקום.
ההגירה הגדולה של כדורגלנים ישראלים לארה"ב החלה אחרי תחילת המלחמה באוקטובר 2023, ולעתים קרובות כשנחתם מעבר של אחד מהם לקבוצת MLS נשמעו קולות ביקורת אוטומטיים: "הלך רק בשביל הכסף", "לא יחזור לאירופה", "ליגת פרישה" ועוד, כאילו המעבר לארה"ב הוא ויתור על כדורגל תחרותי, ולא הזדמנות שאפשר לצמוח ממנה. כשמתפרסמים שערי הישראלים ב-MLS מיד נשמע ש-"אין שם הגנות" או "השוערים חלשים", כאילו שבהולנד או אוסטריה אין גולים מצחיקים (יש, פשוט החשיפה אליהם נמוכה יותר), או כאילו שלא היה לנו עד לא מזמן חלוץ נבחרת נהדר ששיחק בליגה הסינית המושמצת.
אז לפני החלון הבינלאומי של נובמבר, חשוב לבחון האם היחס ל-MLS מוצדק ולא ממהר לחרוץ גורלות. חשוב לומר, אפילו מעריציה השרופים ביותר של ה-MLS לא טוענים שהיא קרובה לרמה המקצועית של הטופ האירופי. אבל יש פער גדול בין ההכרה בהבדלי הרמות לבין הקביעה שמדובר ביעד לא ראוי לכדורגלן הישראלי.
כדי להבין את שורש הבעייתיות במסגור הלא הוגן של ה-MLS, אני מציע להסתכל דווקא על הליגה הבלגית - זאת שרבים כיום משתמשים בה בתור מעבר אירופי אידיאלי לכדורגלן הישראלי. במשך שנים היא הייתה אחד היעדים המועדפים על ישראלים היוצאים לאירופה: ליגה תחרותית, חשיפה למועדונים בכירים ותקווה שהצלחה תפתח דלתות לליגות הגדולות באמת.
לא עוד `ליגה של כסף` (GETTY)
אלא שמבט לאחור על 40 שנות ליגיונרים בבלגיה מגלה תמונה מורכבת בהרבה. מאז 2007 שיחקו בבלגיה יותר מ-30 ישראלים, רובם חזרו לארץ במהרה מבלי שהצליחו להתבסס. ברק יצחקי, גילי ורמוט, מאור בוזגלו ואושר דוידה הם השמות הבולטים ברשימה.
אחרים הפכו לשחקנים משמעותיים אך לא התקדמו לליגה בכירה יותר. אליניב ברדה, ליאור רפאלוב וקני סייף הם דוגמאות להצלחה מקצועית ארוכה בליגה הבלגית, אך כזו שלא התפתחה מעבר לכך באירופה. אלי אוחנה עשה חיל עם מכלן וזכה איתה בגביע המחזיקות אך משם עבר לבראגה הפורטוגלית. למעשה, מאז רוני רוזנטל באייטיז, השחקנים הראשונים שהתקדמו מהליגה הבלגית אל ליגות טופ 5 באירופה עשו זאת רק השנה - ענאן חלאיילי ועומרי גנדלמן. ונזכיר שגם על המעבר של חלאיילי לבלגיה נשמעו ביקורות בזמן אמת וגיחוך על שמה של הקבוצה האלמונית אליה הגיע.
התפיסה בארץ של הליגה הבלגית השתנתה לאורך השנים. כיום היא נחשבת לליגה לגיטימית ומפתחת כשרונות בחסד, אך בדומה ל-MLS היום היא זכתה ליחס מזלזל בעשור הקודם וכונתה לעתים ליגה ברמה נמוכה שממנה יהיה קשה להתקדם, ושהסיבה היחידה שהשחקנים שם מלכתחילה היא קומבינות של סוכנים. כשגנק ואליניב ברדה נפגשו עם מכבי חיפה ב-2011 היו מי שכינו אותה "קבוצת אינטרטוטו". אותה קבוצה שבשורותיה שיחק דאז קווין דה בריינה ובדיוק מכרה את טיבו קורטואה לאתלטיקו מדריד.
חזרה ל-MLS, שבה ניתן לזהות מאפיינים דומים לבלגיה של פעם: ליגה מתפתחת ומשתפרת שמשקיעה רבות בתשתיות ובפיתוח שחקנים, והופכת לאט ובזהירות לאופציה לגיטימית עבור כדורגלנים צעירים. הייחוד של ה-MLS נמצא בזה שהיא במקביל גם ליגה עשירה ואטרקטיבית לשחקנים בשלהי הקריירה וגם משקיעה במחלקות ונוער ומהווה יעד ביניים לשחקנים צעירים שרוצים לפרוץ. הגודל שלה, 30 קבוצות, מאפשר לשתי האסכולות לפעול בה בו זמנית - בהתאם לפרופיל שכל מועדון בוחר לעצמו.
בליגות הגדולות באירופה אפשר למצוא יותר ויותר שמות מבוססים שגדלו או עברו ב-MLS כגון אלפונסו דיוויס, טיילר אדאמס או דייגו גומס, וגם שמות צעירים שרק עברו הקיץ בכסף גדול כמו לוקאס הרינגטון או זאבייר גוזו. רק בויאריאל הספרדית יש כיום 4 שחקנים תוצרת ה-MLS. גם ליגות איכותיות כמו צרפת או הצ'מפיונשיפ הן בית להרבה יוצאי הליגה. עיני הסקאוטים האירופאיים נמצאות כיום בכל מקום - כולל ארה"ב וקנדה.
רפאלוב בימיו הגדולים בבלגיה (GETTY)
נכון, זו עדיין לא מאסה גדולה או שחקנים בטופ העולמי, אבל זה שיפור משמעותי ותהליך שנמצא בקצב צמיחה מתמיד. תוסיפו לזה את רמת השחקנים שמגיעים לליגה מבחוץ (מישהו אמר ליאו מסי?), ברמת המתקנים וצוותי האימון, הכסף וההשקעה, והגדילה המתמדת של הליגה - בכל המדדים האפשריים ה- MLS מוכיחה מגמת עלייה מרשימה.
עידן טוקלומטי, דור תורג'מן ותאי בריבו והשאר הגיעו לליגה בעידן אחר מזה ששיחקו בו עומר דמארי או דדי בן דיין לפני עשר ועשרים שנה. שמונת הישראליים הנוכחיים בארה"ב נמצאים שם בין שנה לשלוש שנים בלבד. אין לנו עדיין מדגם משמעותי שמאפשר להסיק מסקנות לטווח ארוך, ודאי עבור השחקנים הצעירים שבחבורה.
כמובן, ה-MLS לא חפה מחסרונות. מבנה הליגה (ללא עליות וירידות) אשר מביא לאובדן עניין של קבוצות תחתית, תקרת שכר קשיחה ואי השתתפות במפעלים אירופיים הם שיקולים לגיטימיים שירתיעו שחקנים ממעבר לארה"ב. בסוף מדובר בכל מקרה לגופו - לא כל מעבר לארה"ב הוא ויתור על הקריירה, ולא כל מעבר לאירופה הוא קפיצת מדרגה. קביעה נחרצת שפוסלת מעבר לליגה ספציפית היא שטחית ופשטנית.
אז ה-MLS, טובה או רעה לכדורגלן הישראלי? ימים יגידו לאיזה כיוון בדיוק תלך הליגה, אך במובנים מסוימים היא תחרותית ומקצועית לא פחות מחלק מליגות אירופיות בדרג השני. ובאשר לנבחרת ישראל - בואו, הנבחרת לא בדיוק הצטיינה גם לפני שהגיעו השחקנים הישראלים לארה"ב. אולי במקום להספיד מראש את הכדורגל האמריקאי, כדאי לתת לו קצת זמן והזדמנות הוגנת. הרי גם את בלגיה לא למדנו להעריך ביום אחד.
עדן רויטפרב, כתב "באבאגול" ומומחה לכדורגל צפון אמריקאי